על סגנון באמנות ועיצוב ישראלי


הי חברים.

פעמים רבות אני אומרת לכם שאין דבר כזה "סגנון" כמו שאתם מחפשים.

הפעם אני רוצה לקחת אתכם למסע בן 2000 שנים, ולהתחיל לחפש מה כן יש לנו בסגנון של עיצוב פנים.

הנקודה מתחילה בעיצוב בתי כנסת מתחילת האלף הראשונה. בית המקדש חרב וארץ ישראל נראית פחות או יותר כפי שהיא נראית היום. יש כאן יהודים. חלקם דתיים יותר, חלקם פחות. יש כאן מקומיים. בני עדות אחרות. ויש כאן תרבות יוונית-רומית, שהיא האימפריה הגדולה של המערב שמשפיעה ומחלחלת בכל מיני דרגות. נחושת לא היה אז, וגם לא ברזל. ואת בית הכנסת היו בונים מאבן ופסיפס. את העיצוב היו בוחרים לפי דגמים קיימים שהיו מצויים בשוק (ממש כמו היום) והיו בנאים/מעצבים שהיו אחראים לעצב את המקום. לא ידוע מי עיצב כל בית כנסת, כי זה לא היה רשום. אבל הדגמים המיוחדים היו מופיעים בכל בתי הכנסת בוואריאציות כאלה ואחרות. מה היה סגנון עיצוב הפנים של בתי הכנסת בארץ בשנים הראשונות? ניכר שהתשובה היא מורכבת. ראשית, משום שלכל בית כנסת היתה אינדיקציה קצת אחרת, וככל שבתי הכנסת היו שייכים לקהילות עשירות יותר ופתוחות יותר לעולם הרחב, כך עיצוב בית הכנסת היה עשיר יותר ומפואר. אין לנו מושג איך נראו הבתים שלהם באותה תקופה כי לא נשאר תיעוד. בית המקדש כידוע היה בסגנון רומי-יווני, אבל את בית המקדש הורדוס בנה, ככה שבתי כנסת הם הרבה יותר רלוונטים לדיון פה כאז כן היום. מישהו היה צריך לבנות אותם, וכשבונים צריך לחשוב על סגנון, וכשצריך לחשוב על סגנון פונים למעצבי הפנים, והם, עושים כרצונם, או כרצון הלקוח. הדבר המעניין הוא שהלקוח, כלומר מנהיגי בית הכנסת, רבנים, או אנשי קהילה לא התעניינו יותר מידי בסגנון העיצוב של המקום. לבד מההנחיה שיהיה "יפה" או "מפואר", לא ניתנה שום הנחיה סגנונית (אני יודעת שאתם יכולים לאמר- הארון קודש פה, הבימה שם, אבל אלה לא הנחיות עיצוביות, אלא הנחיות ששייכות להגדרת הצרכים של המשתמש במקום. הגדרות סגנוניות הן האופן שבו הצורות, הצבעים והשפה של המקום מתעצבים לכדי אמירה אחת), ובכל זאת יש מקום לעצב באיזה אופן.

ברשותם אתמקד בעיצוב הפנים, למרות שיש גם מה להגיד על סוג המבנה ושיוכו.

מבני בתי הכנסת היו פשוטים באדריכלותם, אך היו משופעים בפסיפסים שקישטו אותם. אם תרצו - הטפטים של פעם. אותם דימויים (גרפיים או סמליים ממש) שקישטו את המקום היוו סמל ליופי של בית הכנסת.

למעשה, אותם דימויים גרפיים שהיו מונחים על הקירות, הריצפות (ואולי גם התקרות, רק שרובם נהרסו, ככה שאין וודאות) היו לקוחים כפי שציינתי קודם מ"קטלוג" דוגמאות שהיה נפוץ אצל אמני פסיפסים, וכל בית כנסת בחר את הדגם שרצוי לו.

אכן, הדגמים היו משופעים בתכנים דתיים. אריות, נשרים, כבש, בהקשר היהודי.

דוגמאות צימחיות או גיאומטריות.

וטקסטים מהמקורות לשימוש, קישוט או חיזוק האמונה הדתית.

אך האופן שבו עיצבו את הדמויות היה דומה לזה הנעשה בסביבה. ובהתאמה למעמדו של בית הכנסת. אם בית הכנסת היה עשיר ומכובד, עוצבו הדמויות כמו דמויות רומיות, ובהקשר היהודי.

אם בית הכנסת היה פשוט, או מקורב לתרבויות המקומיות (ואולי בנו אותו פועלים ערבים?) היה בסגנון המקומי. וכן הלאה.

עד כדי כך שהיה מצוי בבתי הכנסת דמותו של אל השמש, הליוס, המופיע (יש אומרים) כדימוי ל"שמש" או לכוח החיוני בעולם במרכז גלגל המזלות. האם זה יהודי? ישראלי? לא ברור. אבל זה אחלה קישוט, וכולם משתמשים בזה. מה הבעיה להוציא מזה את ה"תוכן" ולהשתמש בצורה. ריקון התוכן מהצורה היא התופעה היחידה שהיהודים דבקים בה כבר 2000 שנה (אולי יותר?) משום שהמשמעות של הצורה אף פעם לא נראתה להם מספיק חשובה. אם אדם הוא בעל בחירה, הוא לא יתן ל"משולש" להשפיע עליו, כפי שתפסו בתרבויות אחרות, בנצרות, שהשתמשה באמנות ככלי להעברת מסרים, או ביוון העתיקה שם ראו בהרמוניה ובצורנות ערך רוחני גבוה ואסתתי. אם כן אם נרצה לדייק את הדברים האלה ולסכם נוכל לאמר שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להגיד על ה"סגנון" של ארץ ישראל, הוא שאין לנו סגנון, ובכוונה או שבלי משים, לא בחרנו לנו אחד כזה, כי התרבות שלנו היא כזו שלא רואה חשיבות בצדדים החיצוניים של החיים. לפחות לא באופן מוגזם מידי.

האם זה טוב?

האם זה ישתנה?

אין לי מושג.

בינתיים נראה שהמציאות מזמנת לנו את אותו הדבר.

הכיסא משוודיה, הריהוט מסין, הריצוף מנצרת והעיצוב מאמריקה.

שבת שלום :)