מחקר סביבתי

האמת, שהדברים די פשוטים. לפני 6 שנים חיפשתי מחלקה בה אוכל לחקור את הסביבה בכלים של עיצוב. היה ברור שבמחלקה של עיצוב אני לא יכולה לחקור עיצוב, עיצוב למדתי, והוא נקבע בידי חברה ומי שמחזיק במוסדות ודרכם באג'נדה סביב "מהו עיצוב", אבל אני רציתי לחקור את העיצוב כמושא מחקר, להבין מדוע בחברה שלנו יש

שפה מאוד מסוימת שנחשבת לעיצוב, ומדוע המפגשים בין העיצוב והאמנות לתרבות ממנה אני מגיעה- שהיא תרבות יהודית דתית יש מפגשים או יותר נכון חוסר מפגשים והרבה חיכוכים. את תחילת החיפוש אפשר לתארך ל2012, שנות אור מימי הקורונה שאנחנו חווים עכשיו, אבל במובנים מסוימים אני כיוונתי לתקופה הזו או יותר נכון למה שיקרה אחרי תקופת המעבר הזו. אפשר לומר שכל עוד העיצוב עמד במקום אחד, ואילו אני או התרבות יהודית דתית עמדה בצד שני לא יכל לקרות הרבה, כי לבחור באמנות משמעו היה לוותר על הזהות העצמית שלי, דבר שלא באמת יכל להתקיים, כי אמנות אמיתית היא כזו שמגיעה באופן אותנטי. ולעמוד בצד הדתי היה לוותר על המהות שלי כאמנית, על שאיפותיי הפנימיות, אז לאן אני משתייכת? שאלתי את עצמי יותר מידי שאלות תוך שאני מיטלטלת בין כאן לכאן, עד שבסוף הגיעו הזמנים ואיפשרו לאחד את הרצונות, ואלו הימים האלה שהם תחילת איחודים, ותחילתם של אפשרויות חדשות.

רבות כתבתי בשנים האחרונות על ניסיונות של אחרים לאחד בין הדברים, מי שעקב אחרי יכל לקרוא על תיאוריות דתיות סביב עולם האמנות, על ניסיונות של אמנים שונים לצקת תוכן דתי, על הביאנלה ועל תופעות שונות שניסו לגבש את הדברים. הכתיבה אודות גורמים חיצוניים, התמשכה כל עוד לא מצאתי את המקום שלי בשדה הזה שבעצם, עדיין לא היה קיים, אלא נוצר בליבם של אנשים רבים. ועם זאת, עדיין לא מצאתי את הקול שלי, ולכן נעזרתי בניתוח והבנת אמנים אחרים וארגונים אחרים, ותצפית ואפילו לקיחת חלק בעיצוב ותכנון תערוכות שונות שהתמודדו בדיוק עם זה. במחקר אותו ערכתי במשך קרוב ל-5 שנים כתבתי רבות על מצוקתם של אמנים דתיים, אבל למעשה דיברתי על מצוקתי שלי, על חוסר היכולת למצוא מקום בעולם, על לראות אמנים חילוניים נעים בנוחות בעולם שבו יש להם מקום, הגדרה וחירות, אל מול אמנים דתיים שפשוט לא נמצאים בשום מקום, נידחים, לא מקובלים, ופשוט מנודים מהחברה, האמת משתי החברות, מזו האמנותית שדאגה להגיד להם כמה הם מגושמים ולא מתאימים, ושבעצם, אם אתה ימני אתה לא יכול להיות אמן רציני, מובן שבהקשר זה ימני=דתי. מנגד גם במגזר לא בדיוק קיבלו אותם, מי עושה אמנות? זה לא מקור לגאווה, זה בושה, זה לא מקצוע, זה לא הולך עם הקמת משפחה והבאת ילדים, וזה הכי לא הולך עם העיסוק בקודש, זמן ומרחב של קודש לא מאפשרים לרוחניות אחרת לקרות בתוך המרחב הדתי שבו יש מקום רק לאלוהים, והיצירה קורית בבית המדרש ורק אצל מי שקובע הלכות, וגם זה לא נעשה באופן יצירתי ממש מאז שהרשו לעצמם רבנים להתגמש ולהוכיח את היצירתיות היהודית שלהם. נדמה שמשהו במבנה החברתי של הסביבה הדתית פשוט לא נתן לאמנות ויצירה לצמוח. אבל זה לא הפריע למי שרצה ליצור ליצור, גם ולמרות התנאים הקשים משני הצדדים, ואולי הם אפילו היוו אתגר. רבות ביקרתי את התנהלות האמנות הדתית הקיימת היום, ובעיקר הרגשתי שאין היא ממצה את האפשרויות הבאמת פתוחות לפניה, אולי אחד מהסימנים היא היותה של האמנות הדתית מתרכזת בעיקר בארה"ב ובירושלים. את זו שבארה"ב חקר ועדיין חוקר ד"ר דוד שפרבר, שהובא בהרחבה בהקדמה למחקר שעשיתי, ויחד עם זאת אני מוצאת שהיא אינה מחוברת להוויה הישראלית ולמה שקורה כאן, הפיתרונות האמנותיים שבהן מצאה קבוצה זו הן בעיקר פמניסטיים, מגדריים ועוקפי זהות יהודית דתית ישראלית, אין הן מתמודדות עם הממסד, אלא מייצרות אלטרנטיבה, ובעיקר אין להן משמעות על החיים המתרחשים כאן. לצידם עומד ההגמוניה האמנותית דתית שהיא אינה בהכרח דתית, אבל יש בה פורצי דרך רבים שיצאו מהמסגרת הדתית הראשונית ולמדו במוסדות כמו בצלאל המדרשה ושנקר, אכן היתה ביציאה שלהם אקט חתרני בעיקר כלפי הקהילה ממנה הם באים, ובכך שאכן, כל אחד מהם עוסק באמנות, וחלקם אף מתפרנסים ממנה או ממעגלים נוספים שלה, אך יחד עם זאת, אני מוצאת שהעיסוק האמנותי שלהם בדת היא בגדר עיסוק פוסט מודרני עכשווי, ואין הם שינו את מהות האמנות במסגרת הקיימת בה, אלא אימצו תבניות זהות קיימות ולהבישו עליהם תכנים דתיים, לא משום פאתוס גדול, אלא מתוך עניין אישי, וכאמן שחי חיים דתיים, וודאי ששאלות עיסוק ועומק מתוך העולם הדתי יהוו חלק מתוך היצירה האמנותית שלהם. עך יחד עם זאת לא נוצרה טכניקה דתית או שפה ייחודית המבטאת את העולם השונה בו הם חיים, אם לא הייתי יודעת מי הם, לא הייתי יכולה להבדיל בין עבודתם לבין עבודה של כל אמן אחר. ומעבר לזה, לא רק היצירות עצמן אין בהן שוני, אלא גם אופי הוויית הקבוצה לא מחדשת הרבה בכך שהיא מגיעה ממגזר אחר, גם שם התנהלות הקבוצה ואופן החיברות בה עובד באותו האופן בו עובדת הגמוניה אמנותית, רק שעכשיו ההגמוניה האשכנזית חילונית הוחלפה בהגמוניה אחרת, המורכבת בעיקר מאותם אמנים שקיבלו את הכשר לימודיהם באותם מוסדות, ומציגים באותם תערוכות, ושמותיהם מופיעים שוב ושוב בכל הקשר אמנותי אחר. גם כאן במובן הזה אין בעצם שוני בין אמן דתי לאמן אחר, שהרי שנים התלוננו אמנים דתיים שאין להם מקום בהגמוניה האמנותית בישראל, ועתה, הם פשוט יצרו לעצמם הגמוניה נפרדת, שאין בה כל חדש. יש בה הרבה אמנות עכשווית טובה יותר או פחות, אבל אין בה אמירה חדשנית לגבי מבנה השחקנים בשדה.

לעניין זה אני רוצה לייחס את אופן המחקר שלי, ואת מה שהוא מבקש לתרום. כפי שכבר אמרתי, למשחק הקיים אין לי הרבה מה להוסיף, אבל הצעתי אותה הכנסתי כתיאוריה בסוף המחקר הייתי רוצה לממש ולבדוק ובה אני מבקשת לפרק את שפת האמנות, ממש כשם שעשו אמנים שבישרו את האמנות המודרנית, ולבנות אותה מחדש כך שתתאים לשפה התרבותית שאנו אוחזים בה היום. כיוון שאני מגיעה מעולם של עיצוב אני מבקשת לחבר את עולם האמנות עם עולם העיצוב ולהביא את האמנות הביתה, דווקא ימי הקורונה מאפשרים לי לעשות את הניסוי הזה ולהביא שוב את דברי מתחילת המסע ב2012, בו כתבתי על המוזיאון כמקדש. מה שכרגע קורה הוא שאין לא מוזיאון ולא בית כנסת, היכלים עומדים ריקים, והמרכז התרבותי של האדם מצוי אצלו במערך האינטרנטי ובמקום הפיזי בו הוא גר. באופן בו הוא מתמודד עם המרחב שלו, ועל כן, הבית מהווה את מרכז ההשפעה תיאוריה זו עוזרת לי לחדד את מה שביקשתי לעשות. לפרק את הבית וליצור מרחב רגשי המשתמש בשפה ייחודית בה כל אחד יכול לקחת חלק מתוך דימויים רלוונטיים ולהשתמש בהם. יותר מהכל אני רוצה להביא לידי ביטוי אמנים דתיים שלא קיבלו מקום, על כל הספקטרום כדי להבין באמת מה קורה באמנות הדתית, האם היא קיימת, והאם ניתן לייצר מרחב המבקש להגיע לערכים דתיים, דרך שפה של אמנות, תוך שאני מפשיטה אותה מהתכנים השונים שלה כמו חילוניות, או אירופאיות, ומשאירה אותה בגולמיותה, יגידו שאני עושה חילול הקודש לאמנות, כי אני מבקשת לנקות את כל ההשפעות והדימויים מתוך המרחב הבסיסי המגדיר אמנות, ולהרכיב אותו מחדש, תוך שאני שותלת לתוכו דימויים חדשים, שלא מתכתבים עם עולם האמנות, או לא בכוונה תחילה, שלא ממשיכים את המורשת הרבה שהשאירו אחרינו עולמות תוכן שונים, ובמרחב הנקי הזה, להתחיל לבנות משהו חדש שיתחבר גם לקהלים נוספים ויענה על צרכים יותר עמוקים מללכת ולראות תערוכה במוזיאון, שהוא מראש מותאם לקהל מסוים, ומדבר בשפה מסוימת. אמנות היא שפה בינלאומית, היא קודמת למילים, והיא השפה שדובר בה העולם, ועל כולם ללמוד את השפה הזאת, ללמד אותה בבתי ספר, ולדעת לקרוא את המרחב. על הפירוש שהתורה קדמה לעולם, אני עונה בהתרסה רבה, שזו התנשאות מגוחכת לחשוב שאלוהים הסתכל בתורה ויצר את העולם, אולי אם התורה היא קידוד רוחני של האופן בו העולם עובד. ויחד עם זאת, לעולם יש שפה, וכדי להבין אותו אפשר לעבור דרך התורה, אבל צריך לנקות את כל הפרשנויות שלה, ואפשר גם לגשת למקום, וללמוד את השפה של העולם וליצור מתוכו.

וזה מה שאני עושה בסטודיו שלי, מנסה להבין את השפה של העולם, אל השפה של הרגשות, ומשתמשת במרחב שלנו כדי ליצור לתוכו עולם שלם של דימויים שיכולים לדבר אלינו כיהודים, כישראלים, כדתיים אבל לאו דווקא, אולי כאנושיים, שחיים בתוך קונסקסט מסוים, וליצור מתוך המקום הזה, להשתמש בעיצוב ככלי להעברת אמנות, ובאמנות ככלי להעברת מסרים שיכולים לחדור דרך השכל אבל גם דרך הרגש, דרך החוויה דרך השימוש ולא רק דרך היופי.