חיפוש
  • חן הורק

אמנות צריכה שדה

אמנות צריכה שדה.

ושחקנים. שיכירו בה, יעריכו אותה, ידברו עליה, יכבדו אותה, יתנו לה שם.

אם אין לה שם היא לא קיימת?

היא יכולה. אבל יהיה לה חסר.


כשאמנות מתקיימת בתוך שדה, היא הופכת סחר חליפין לשחקנים המשתתפים בה

ומה מקומה של האמנות בשדה שהיא אינה שייכת לה?


במשך הרבה שנים עקבתי אחרי מאבקה של האמנות בדת. שני שדות שונים. מאוד דומים.

אבל ביחד מהווים התנגשות. ולמה אני כותבת את זה? כי להיות בעולם הדת, מפריע מאוד

למי שרוצה לעסוק באמנות.


רוצים דוגמה?

בואו נבחן את מונח ההגדרות "אמנות", "דת", "תרבות" ונראה איך כל קבוצה מגדירה אחרת

את מגרש המשחקים שלה, מעניקה משמעות שונה לכל אחת מהמילים, ובהתאם, מצפה מהשחקנים

שלה להתנהג אחרת בכל אחד מהמגרשים.


הנה, כתם של צבע מרוח על גבי בד. הוא שום דבר בעולם אחד, והרבה מאוד בעולם אחר.

גם בעיצוב אני חווה את אותו משבר, לאדם אחד, זה חסר משמעות לייצר קו נוסף בארון שהוא

יכול להשיג הרבה יותר בזול. הוא משחק במגרש של תכלית. אבל לאדם אחר הדיוק הזה יהיה

רגישות רבה וכל ההבדל בין משהו יוקרתי למשהו יומיומי שהוא לא רוצה להתחבר אליו.


אמנות צריכה שדה.

ואם אתה לא מוגדר בשדה אתה לא קיים.


הנה פעם, באחד המגזינים הנחשבים לעיצוב ואמנות, אירחו תערוכה שהזדמן לי לעצב אותה, וכבוד רב

חלקו למי שאצר את התערוכה, האם מעצב הוא אמן או איש טכני? אליבא דעורך המגזין, הייתי

רק טכנאית שעוזרת לאוצרת להוציא את התערוכה לפועל, ולא היה בדבר היצירה שלי משום הכרה,

אם אין הכרה, אין פרסום, ואם אין פרסום, אין תקציב. זוכרים? תג מחיר.


להחיות את התרבות.

מושג בעייתי מאוד, שבעיני מעיד על דובריו, יותר מאשר על עצמו.

תרבות, הינה סך האירועים, מופעים, התנהגויות, ומסרים שעוברים בין דורות בקרב קבוצה מוגדרת.

תרבות, היא אכילה, כמו שהיא תיאטרון. תיאטרון הוא אלמנט מתוך תרבות מסוימת. לקרוא לסט

מסוים של ערכים "תרבות" הוא למעשה להגדיר קבוצה מסוימת כ"תרבותיים", וכפועל יוצא, את כל

מי שלא מחזיק בסט הערכים האלה, "לא תרבותיים", משמע, להתפלל בבית כנסת, על אף שגם זו

פעילות שמתרחשת באופן קבוע, עוברת מדור לדור, ויש לה טקסים ומשמעויות קבועים, לא נחשב

כ"תרבות", בעוד הליכה למועדון ריקודים, בדיוק באותה שעה, מהווה טקס שנחשב "תרבות". ניכוס

המילה, היא בדיוק הבידול החברתי שיוצרת קבוצה מסוימת, ביחס לקבוצה אחרת, ומגדירה אותה

כנעלה יותר מקבוצות אחרות.

פעולה דומה שנעשתה בקרב תרבות המערב ביחסה לתרבות המזרח, אוריינטליזם, ונתינת שמות פחותים

לתרבויות אחרות שיש בהן משום איום על משמעות התרבות הקיימת.


לכן, בעיני, התרבות לא מתה, ואין שום צורך להחיות אותה, היא מתקיימת, במונחים אחרים, במחוזות אחרים

כל הזמן ובכל מקום. כל עוד יש אנשים. אמת, שעם התרבות הספציפית הזאת, קשה מאוד להזדהות, אם אתה

לא חלק ממערך האמונות שאותה קבוצה מחזיקה בה. ולכן החוויה האתנוצנטרית, היא של גסיסה.


חייבים אמנות.

אחותה הקטנה של להחיות את התרבות, ומתמקדת בכך ש"חייבים אמנות", אולי הגרסה העדכנית ל"אמנות

או נמות" של תחילת שנות ה2000, שמכריחה אותנו לצרוך אמנות. להאמין בה. ובכן, הטקסט נכתב בורוד,

בפונט חד, ועם נקודה גדולה בסוף, מעין שילוב של סטיקר פוליטי, לבין טקסט וורדרד- פמניסטי, שיש לו

גם גרסה נשית, חייבות אמנות. ואני אומרת, מי חייב? אתםן? אז תעשו! אני? הרי גם קודם לא הרגשתי חייבת

באמנות, או בוודאי לא האמנות שלכן, שמגדירה אתכן, כי היא בשפה שלכן, מעולם לא התחברתי אליה, לא

הרגשתי חלק. ועד היום, 20 שנה אחרי שסיימתי מגמת אמנות באולפנא, 5 שנים בשנקר, 3 שנים בכרם, ועוד

7 שנים יפות באוניברסיטת תל אביב, אני לא ארגיש ולא מרגישה חלק. חייבים אמנות? תעשו אותה, מבלי

להפנות לי אצבע ורודה ומאשימה. אני לא גזלתי לכם את האפשרות ליצור, אם כבר, אתם, גזלתם ממני את

הזכות ליצור, ולהיות מוערכת בעולם שבו הערכים שלי חסרי משמעות בתוך שדה שבמשך שנים הוגדר על ידי

קבוצה אחת מהם החוקים שלה, אז אני רוצה שזה יהיה אחרת.


האם התכוונתם שחייבים יצירה? זה נכון. בלי יצירה אין קיום. אבל יש הרבה קיומים ליצירה מבלי שאקרא לה

בשם אמנות, וגם, אני חושבת שהטקסט שלכם לא אומר "חייבים אמנות"= כל אמנות. הרי אמנות כזו מתקיימת,

לא? יש חוגים לאמנות, ושיעורי זום, והרבה מאוד אנשים יוצרים במרחבים משלהם, אז למה הרגשתם שהאמנות

איננה? ובכן, הגלריות שלכם והתקציבים שלהם אינם. וזה אכן חשוב, כי בלי שדה, אין אמנות. והשדה שלכם

נחרך. פעם פחדתי להגיד את המילים האלה, בהנחה ולא יהיה לי צ'אנס להיכנס לשדה שבו כל כך רציתי להיות.

להיות אמנית מובילה, להיות מרצה בשנקר, ללמד, לכתוב, להגיד מילים שנוגעות לאנשים, בשדה שכל כך

הערצתי...

היום אני מבינה, שאין לי סיכוי מלכתחילה, גם אם לא אכתוב מילה, אני עשויה מחומר אחר, ומעניין אותי אופן

אחר לביטוי אמנות, ואם אני לא אעשה את זה, אחטא לעצמי. אז אני עושה, ויש מקום גם למילים שלי, ואני חושבת

שאכן, אמנות היא הכרחית, אבל בעיקר בשבילי, וכשאתם מחזיקים ומחזיקות בשלט חייבים, או חייבות אמנות,

אני קוראת- "אני- כלומר אתם, חייבים,ות את האמנות שלכם" ובכן, תעשו! כפי שאנחנו עשינו כל השנים, בשקט,

בסתר, ובלי מעריצים. ובלי שמישהו צפה, או שילם, כמו שציורי העירום שלי נמצאים, אי שם בבוידעם, כי הקהל

שלי לא רצה לצרוך אותם. תעשו אמנות לשמה. כמו שהיא אמורה להיות, מעצם הבטן, מתוך הנשמה, רק כי אתם פשוט

חייבים ליצור. בלי טקסטים ורודים, או אצבע מאשימה, בלי דגלים שחורים, וכחולים ואדומים, תעשו אמנות, כי חייבים.

בלי תקציב, בלי קהל, ובלי שדה שיעריך אותה. אמנות לשמה.


אחרי זה נדבר על שדה שיגדיר אותה.



לחם משבת, הילה קרבלניקוב, מסקנטייפ וטפטים על נייר, 2019.







פוסטים אחרונים