חיפוש
  • חן הורק

בינוניות חזותית

בסופו של דבר, רוב האנשים לא אשמים שהוויזואליות שלהם ריקנית כל כך. הם חונכו לבינוניות חזותית.

לא מזמן ראיתי תמונה של אישה שהצטלמה לפרסום מודעה של שטיח שהיא רכשה, על הפרסום תייגו את אותה אישה,

ידוענית, שהצטלמה כנראה כדי לפרסם את אותה חברת שטיחים כדי לקדם זו את זה, היא קיבלה ככל הנראה תשלום

על הצילום שלה עם השטיח שרכשה והחברה קיבלה פרסום ברשתות החברתיות דרך כל מי שעוקב אחרי אותה ידוענית,

שככל הנראה תמונתה עם השטיח היא ערובה לטעם טוב. לא השטיח ולא הבחורה נראו טוב. ובעיקר החדר שעיצבה על

פי טעמה היה נראה נורא, טוב אולי אני מגזימה בביקורת שלי, כי כל אחד מהפריטים אולי יכל להיות טוב בקונסטלציה

אחרת, אבל מה שבעיקר הפריע לי הוא השטחיות של החלל. אם הקיר לא מעניין, לא יעזור שתמתחי את הטלוויזיה בגודל

עצום של חצי קיר, הוא לא יצליח להסתיר את השעמום שנמצא מאחוריו, שעמום שככל הנראה מאפיין את הידועה, כי

אם היה בה עניין או בחיים שלה היא הייתה מקשטת אותו על הקיר, או לפחות מראה את מה שיש בחייה, אולי מה שיש

בחייה היא טלוויזיה אחת גדולה שבה היא רואה את עצמה, מעין מראה, הכל היה גדול באופן מוגזם כמו אליס בארץ

הפלאות, אבל חסר חיים, מיטה גדולה מידי, כמו בשלושת הדובים, בתחושה שהיא לא באמת שייכת למרחב הזה, שהגזים

את עצמו אולי מעודף כסף, אבל בלי יכולת של בעליו לדעת מה לעשות עם הכסף הזה, אז הם קנו שטיח, שהכניס להם

עוד כסף כדי לפרסם אותו. כל המעגל הזה נראה לי מאוד עצוב, ובעיקר על אותה בחורה מסכנה שלא יודעת אפילו מה

היא מפסידה כי עם קצת טעם טוב, היא יכלה לעצב לעצמה חלל הרבה יותר מרווח, עשיר, ומלא בעצמה, ולא בריקנות

שהיא מייצרת לעצמה, בחלל כזה עלוב. בסופו של דבר עיצוב מספר סיפור של חברה, והרבה פעמים החיצוניות משחקת

תפקיד על פני הפנימיות. אבל לדעתי בלי שניהם אין מה לדבר.


גם מעצבות רבות ניחנות בתכונה המעצבנת הזאת, של למרוח דברים בגדול על הקיר, וזו תכונה שמאפיינת אנשים שמתרכזים

בדברים החיצוניים, שלא מתעמקים לגלות, מה יחלק את הקיר, תאורה? חומר? צבע? אין רגע של מחשבה איך לאפיין את החלל

ואיך לתת לו משמעות רחבה יותר. לפעמים בא לי שנהיה כמו באירופה, איטלקיים לרגע, ונחשוב קצת יותר עמוק על מרחבים,

אבל בסופו של דבר מי שאנחנו זה לא משהו שאפשר לשנות, אבל אפשר לחנך את הקהל לקצת יותר מורכבות חזותית, קצת

מחשבה על החפצים סביבם, על מקוריות ולא על העתקה, ובעיקר על עומק עיצובי, אני מחנכת את לקוחותיי ליצירתיות חללית,

נקרא לזה ככה, לחשוב מעבר לקופסה, לראות את העומק שבחלל, כדי שהם יוכלו ליהנות מהיצירה שהם קמים אליה כל בוקר.

לקחת תמונה ולתלות אותה זה כל אחד יכול, ואין סיבה לשלם למעצבת כדי להגיע לזה, החכמה היא לראות את החלל באור אחר

שלא ראית אותו קודם, לדעת להוציא ממנו הרבה יותר, מלשים סתם תמונה, או לצבוע את הקיר בורוד, העניין הוא לייצר משהו

שהוא מעבר לדברים הרגילים, ולגלות בתוך זה את עצמך. זה סוג החוויה שאני חותרת אליה, וגם מלמדת איך להגיע אליה.


זה לא מילה גסה לחנך, זו מילה טובה ואהובה, חינוך לא חייב לבוא מלמעלה, הוא מתחיל בקטן, בדוגמה, מחווה, מילים, הכוונה,

אלטרנטיבה- יצירת אלטרנטיבה אחרת לעיצוב שיש בו פתרונות גם לחוץ, אבל גם לבפנים, שלא מתעלמים מיופי ואסתטיקה,

אבל נותנים מענה רגשי, ששומרים על פרקטיות, אבל לא מוותרים על אטרקטיביות, על ריגוש, ובעיקר על רגש. גם הרגש הוא

משהו שצריך להתחשב בו.



לפני כמה ימים פגשתי את האחייניות שלי, מגיל קטן הן יודעות שיש לי על השידה צבעים ומדבקות שיש להן שפה מיוחדת, הן מכירות את הדמויות, את הצבעים והצורות, והחשיבה שלהן פשוט פורצת דרך, מפעם לפעם הן לומדות ליצור ולחשוב במונחים האלה, הן מבינות

את הכוח של הצבעים, ומגלות עניין וחשיבה מקורית, רק בגלל תשומת הלב של החלקים שהן עוסקות בהן. זה דבר מדהים. ומעולם לא

אמרתי להן איך לחשוב, רק עיצבתי את הסביבה באופן כזה שינחה אותן לחשוב אחרת על הדרך שבה הן בונות את עולמן. מגלות את הוויזואליות החזותית סביבן, בצורה הרבה יותר עשירה ומורכבת, ואני מקווה ובטוחה שהן לא יגורו בכלי ריק וגדול שאין בו שום תוכן חזותי. כי יש בהן מבניות עשירה מבפנים.


פוסטים אחרונים