חיפוש

העולם לא נגיש לאמנים

יש בעיה. העולם לא נגיש לאמנים.

אני לא מדברת על אמנות. זה יש בשפע, והעולם מכיל, כי מה אכפת לו להכיל יצירה שהיא כבר גמורה? מישהו כבר עבד עליה

במרחב ובזמן השייכים לו, הקדיש את חייו עבורה ועכשיו היא קיימת. וכל אחד ישמח לקבל יצירה מוגמרת שתקשט לו את הבית

או תעמוד אצלו בסלון להתפאר בה. גם לשמוע שיר ברדיו, זה כיף, ונעים, וגם אם הלכתי לשמוע הופעה, ושילמתי עליה כסף, ונהנתי,

עדיין- קל לי לקבל את היצירה, כי לא עמלתי עליה, לא השתנתי בשבילה.


כשמדובר באמנים, הצרה היא אחרת.

אמנים צריכים זמן.

הם לא יכולים לעבוד בתנאים של היקום- כי אם הם היו עובדים בתנאים של היקום (החברתי אגב) הם לא היו אמנים, אם הם היו קמים

בבוקר, הולכים לעבודה, ממשיכים וממשים את הסדר הקיים, לא היה מי שישבור אותו עם תו אחר, מחשבה שונה, ויציאה ממסגרת שהיא

היא היצירה, תמיד תוביל אותך לנקודה חדשה שלא ראית אותה, למקום כלשהו חדש, מסקרן שלא חשבת עליו... זה הסיפור כולו.


ואמנים צריכים מקום.

הם לא יכולים לעבוד היכן שכולם עובדים, כי התהליך שלהם, מצריך מהם חוקים חדשים ושפה חדשה לפרק אותה, ואז להרכיב אותה, ואז

לדבר בה. כך עושים אמנים גדולים, ואם לא יהיה להם מקום, האמנות הזאת לא תצא נקיה, היא תצא שברירית, שבורה, לא מדויקת, ואז

היא לא תגיע לעולם, ותגרום לאמן הרבה סבל, כי קולות שבורים, שוברים את הנפש, כי אמן, הוא היצירה בעצמו, כמו שאמא היא הרחם

של הבן שלה, והיא יולדת אותו, אבל כל עוד הוא בתוכה, היא והוא חווים את אותו הדבר. וכך זה האמן. לכן הוא צריך וחייב מקום, רחם,

מכיל, מאפשר, להוליד את היצירות שלו.


אבל האם העולם בשל לאמנים?


הוא בשל ליצירות, כי איזה כיף זה למסגר את העבודות שלוואנגוך, לדפוק קופה בכניסה למוזיאון, צריחות שצרחתי, הופכות לתמונה עם

מסגרת שמנה, אתם חושבים שוואנגוך יכל בימי חייו להגיע לכל זה? בולשיט. הוא היה חייב להתרכז ביצירה, כי אם הוא לא היה מתרכז

ביצירה, היו יוצאים לו עצים כמו של כל האמנים שהיו לפניו, הוא היה חייב לשבור משהו גדול מאוד בעולם, כדי להבין אחרת, ולהרכיב

מחדש, ורק אז, הוא נהיה וואנגוך. אבל העולם לא בשל לאמנים בימי חייהם, כי הוא לא מבין את הצרכים שלהם. לא מבין למה הם זקוקים, איך לדאוג להם, איך לדבר איתם, ואיך לאפשר להם לחיות כאן, לא במצוקה, אלא בשלום.


כי תראו, אמנים במצוקה יש מספיק, איימי ווינהאוס, נכון, שלא אנחנו אשמים שהיא התאבדה, אבל גם לא לגמרי לא, מה הכוונה? שאם העולם היה עולם מכיל יותר, והיה מקבל אותה כאדם, יכול להיות שהיא היתה יכולה להישאר, אבל העולם היה בלתי נסבל מבחינתה, ואני לגמרי מבינה, גם אני מרגישה לפעמים שהעולם הוא בלתי נסבל, ונכון, כל אחד לפעמים מרגיש ככה, אבל לא באותה עוצמה, לכל אחד יש קשיים, אבל מה ההבדל בין קשיים של אדם לבין אמן? אמן צריך שיאהבו אותו, בעוצמה שאחרים לא יכולים לתאר, הקבלה והאהבה עבורו הם כמו אוויר לנשימה, למה, כי אם לא יאהבו אותו, כל יישותו, תכליתו, חייו לא שווים. הוא לא יכול, בניגוד למה שאתם חושבים לעשות 8-17 להרוויח משכורת ולחכות לסופש, הוא לא יכול לחכות, יש לו מנגנון פנימי שאומר לו מה, ומתי לעשות, והוא לא תלוי בסביבה. זוכרים? אם הוא היה תלוי בה, הוא לא היה יוצא מתוכה, כדי ליצור את שלו.


אז אל תפריעו לאמן לעשות את מה שהוא יודע לעשות, כי זה שלו, בדם שלו, כמו שיסמין מועלם אומרת, קצת בחוצפה של דור שאני לא ממש שייכת לו, ומרגישה שהעוז שלו לפעמים מנופף לי בפרצוף. אבל התוכן שלה אמיתי ונכון. כל אמן יודע היטב מה נכון עבורו, כי רק הוא יודע ליצור את מה שיש בתוכו.

וברגע שאנחנו כחברה נאפשר את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל להכיל אמנים, וגם קצת בעצמנו, את החלק האמנותי שבנו, שיתעורר לחיים דרך השפעתם של כל האמנים האלה, כי כל אדם נולד אמן והיה כך עד גיל 5, לפני שהמערכת התוותה לו את הדרך. ובגלל זה אנחנו אוהבים אמנות. כי אמנות היא החיים. היא האוויר לנשימה. היא מה שמניעה את העולם, כי בלעדיה? אנחנו נתנוון.


מה שמרגש בהייטק, זה החדשנות, היצירתיות, האפשרות ללכת קדימה, ולחפש מקומות חדשים, אבל בלי התכונות האלה, אי אפשר לעשות הייטק, זה יהיה כמו קופסת המחשב הלא סקסית שהכרנו בשנות ה90. ואף אחד לא מתגעגע לשם. התשוקה האמיתית של בני האדם נמצאת בחוויית היצירה, בחיפוש אחרי הריגוש, לא הסתמי, אלא האמיתי, זה שמוביל אותך לחיים חדשים.


אפילו התורה אומרת, שהעולם מתחדש תמיד, שאלוקים הוא ההוויה, וההוויה מתחדשת, בכל רגע ורגע, וכך גם מחקרי המוח שמראים שהוא בהתפתחות מתמדת. ולכן התכונה הזאת, שאנחנו מייחסים לאמנות, נמצאת בכל מקום ומקום. וצריך לתת לה לצאת. ולהתקיים בתוך המבנים החברתיים המיושנים והמקובעים שלנו.