טקסי השינה שלי
אני רוצה לדבר אתכם רגע על טקסי השינה שלי.
לרוב האנשים יש סלידה ממקומות מסוימים כשזה לא הזמן המתאים להשתמש בהם.
מי שרגיל לצאת בכל בוקר לעבודה, ירגיש לא בנוח להישאר בחדר השינה שלו במהלך היום. לעיתים, השהייה בבית, בזמנים שבהם אתם לא אמורים להיות בבית הופכת בלתי נסבלת ומעיקה. גם לבוא למשרד בשעה מאוחרת בלילה, יוצרת אי נוחות. מקומות מתואמים לשעות בהם מבצעים את הפעילויות השייכות להם. חדר שינה הוא חדר לשינה, אם נשאר בו יותר מהזמן הרצוי נרגיש שהפעולה לא מתאימה לחלל, ונחוש אי שקט, או הרגשה מעיקה בשהות בחלל.
נוטים לחשוב שעיצוב פנים מתייחס לעיצוב המרחב, אבל למעשה הוא מתייחס קודם כל לעיסוק בפעילות המוכתבת מראש באותו החלל, תקראו לזה פילוסופיית פנים. לכל חלל יש את היעוד שלו, ואם אשתמש בו שלא נכון, ארגיש לא שייכת.
אם תחשבו על זה נכון, תראו שכל חלל בטבע מקבל פונקציה השייכת לו, ובהתאם לה הוא פועל. אין בטבע שינויים. והכל מותאם ושייך למהות ולתפקיד.
עבורי, לחלל יש משמעות רבה. אני נוהגת לחלק את היום שלי לפנים וחוץ. ביניהם אני מייצרת מרווח של זמן, שיאפשר לי להיכנס ולצאת אליהם בקצב הנכון לי, ואני לא נשארת בחלל אחד יותר ממה שאני צריכה. למשל, כשאני קמה בבוקר אני משתהה, לעולם אינני יוצאת מהר מהמיטה גם אם איחרתי. למה? כי הקימה המהירה מוציאה אותי מהר מהמצב הסטטי שלי ולא מאפשרת לי לעשות את היציאה בקצב הנכון שלה. גם כשאני קמה, אני קמה לאט לאט, ונותנת לחללים השונים לחלחל אלי. אני אשב במקום קבוע, ואלך לחדר הרחצה כדי להתענן. לאחר מכן אחזור לחדר. יש ואחזור גם למיטה עד שארגיש שהתאוששתי. פעולה זו משלימה עבורי את המעבר לערות משינה. לאחר מכן, ארצה להתלבש. כשזה יגיע, כבר לא ארצה להיכנס למיטה יותר. משהו בי כבר פועל ואני מחפשת את החוץ. אני מתלבשת, ומתאפרת וחושבת על המפגש שיהיה לי ברגע שהיום יתחיל. כשזה קורה, ואני מוכנה, אני כבר לא רוצה להיות בחדר שינה יותר. הריח שלו מפריע לי, המראה שלו חונק אותי והוא מקטין אותי, אני כבר בעולם הגדול. יוצאת מהחדר ועברת למטבח. שם אני מארגנת את ארוחת הבוקר שלי, או את האוכל אותו אקח להמשך היום. בשלב הזה אני אפילו לא מסתכלת על הספה. הפוקוס שלי הולך אל התיק ואל המטבח, ובין לבין אני מסדרת את מה שנקרה בדרכי. כשאני יוצאת, הבית כבר לא משמש תפקיד יותר, עד שאני חוזרת חזרה. שם, אני נופלת על הספה, ובהנחה שמוקדם מדי לא אכנס לחדר השינה, בהדרגה אני עושה את כל הפעולות ההפוכות, אני נחה על הספה ונותנת לחוויות היום לשקוע לתוכה, אט אט אני נכנסת למוד של בית, לקצב איתי יותר, להתבוננות יותר פנימה, לחיים האישיים שלי, ולמפגש שלי עם עצמי. אני נכנסת למטבח להכין לי אוכל, אני אסדר קצת, ואני בעיקר אשב לנוח. מה המטרה של המנוחה הזו? לתת לגוף להירגע מהיום, להפוך שוב לחן של בית, לזו שמורידה את השכבות, מסירה את המסיכה, ומרגישה שוב בנוח עם עצמה. עם העייפות והכניסה לאינטימיות מגיע החדר. החדר שקודם כל כך הפריע לי, והגביל אותי, וחנק, הופך פתאום לחלק מגונן. החלק שתקף אותי, רוצה לחבק אותי עכשיו, להחזיק אותי לתוכו, לתת לי אור ואהבה. ואני שם, לא זקוקה עוד לבית, ולמרחב הגדול שהיה שם בחוץ, אני נכנסת פנימה, אל התוך של התוך שלי ונרדמת.
(לעיתים אנו נהנים לעשות דברים שלא שייכים לחלל, ואלו דווקא הופכים להיות הדברים הנועזים, או שוברי המסגרות שאנו זקוקים להם לפעמים, לישון באמצע היוםן, לעשות שיעורי בית בסלון, או לישון בחדר של אמא ואבא... אבל שינויים ברגלי הצריכה זה לפוסט אחר)
