SENSE.

RESEARCH AND ANALYSIS SENSE OF SPACES

דרך הקבלה של שפה אדריכלית לשפה המשמשת בפסיכולוגיה לתיאור מצבים, ניתן להתייחס למצבים רגשיים שונים דרך עיצוב החלל, בהתאם לחוויה או לרגש של המשתמש. מילים כמו מקום, מרחב, ותיאוריהם כגון צר, ארוך, צפוף, פתוח משמשים אותנו בשפה הן בתיאור מקום, והן בתיאור חוויה נפשית. אוצר המילים השייך לתיאור חוויה רגשית ותיאור מקום רחב ומשותף, וחוש החלל והתחושה העולה בו תמיד ובכל מצב יהיה הsense של האדם בתוך החלל. לכל אדם יש את אותו חוש ראשוני של תחושה בחלל. לעיתים אנשים שונים יגיבו בצורות שונות לאותו חלל נתון. שינויים אלה יכולים להיות מיוחסים לגיל, חוויות חיים, מוצא, מין, הקשר ותרבות. לעיתים גם האדם עצמו יכול לחוש מאויים או נינוח באותו חלל בזמנים שונים או במצבים שונים. לעיתים חוויה חזקה יכולה להשפיע על חווית החלל מבלי שבכלל נוכל לשלוט בה או לאבחן אותה, כמו ריח או מראות השמורים בזיכרון המשנים את החוויה במקום.

באחת הפעמים בהם יצא לי לחוש חוויית חלל בצורה עוצמתית וחזקה, היה עת השתתפתי בסדנה להגנה עצמית. סדנה שהכשירה נשים להתמודדות עם תקיפות מיניות ונתנה לנו כלים להתגוננות במצבים מסוכנים שונים. זכורה לי במיוחד חוויית הריח בכיתה, שילוב של זיעה ושל גומי המזרנים עליהם עבדנו, יחד עם החוויה החזקה שעורר השיח בכיתה סביב נושאים מאיימים, נשאר הריח החריף כזיכרון הנושא עימו חוויה מכאיבה וחזקה. לאחר אותה חוויה בכל פעם שהרחתי ריח זיעה או גומי במקום מסוים התנתקתי מהמקום ונזכרתי באותה חווייה שליוותה אותי והשפיע על התחושה שלי בחלל. מי שמכיר אותי יודע שיש לי רגישות רבה לריחות, רעשים וחללים שונים. לא פעם קרה שביקשתי להפסיק פגישה בגלל חוסר התאמתו של החדר לצרכים שלי. חוויה חושית יכולה להשפיע בצורה מאוד חזקה על נוכחותו של אדם מסוים בחלל, ולגרום לו לשהות בו או לקצר את שהותו בגלל חוויה חושית שהיא מעל ומעבר לתכנון המקום עבור אותו אדם.

***

 

ייחוס האמנות לעיצוב ולחלל, נעשה עבורי באופן טבעי. כמי ששורשיה נעוצים בציור, ורואה בציור כלי ביטוי ראשוני לכל יצירת אמנות, לעולם אראה בחווית החלל תיאור של הסתכלות. ההתבוננות היא פעולה עמוקה המתרחשת כשאמן רוצה לצייר את המרחב שלו על הבד. הוא מנסה לתפוס את החוויה החושית לתוך דו ממד ולתאר אותה. יש בפעולה הזאת בחירה עיצובית וסגנונית גדולה מאוד, שכן האמנות לעולם תתאר את החוויה על מנת לתרגם אותה ולהעביר אותה לצופה, ובמובן הזה, כל מטרת השיטה היא לבקש מהמעצב להעביר את חווית הלקוח לחלל, ולתרגם אותה לצבע וצורה. החלל כמערכת תלת ממדית המורכבת מאינסוף משטחים דו ממדיים המתחברים ביניהם. ובמובן הזה בכל רגע נתון ישנו "ציור" המשתנה לנגד עינינו כשאנו משייטים בחלל. במובן הזה החלל, הוא לא רק חוויה תלת ממדית המורכבת מאובייקטים, אלא הוא קודם כל מערכת שלמה של זוויות דו ממדיות המתאחדות ליצירה אחת שלמה, משל הייתי מציירת אינסוף תמונות ומחברת אותן בשפה ובחומר. כל הטיית מבט משמשת אותי ככלי לביטוי של תמונה חזותית, המשדרת משהו ומעבירה אותו.

 

האמנות בהקשר הזה, משמשת ככלי לביטוי עמוק של רצונות ותחושות ובכך מעצימה את האמירה האישית של כל חלל, ואת ההשפעה שלו על המשתמש, בין כמשתמש פרטי, ובין כמשתמש בסביבה ציבורית או מסחרית. החלל יהיה אמנות, ולאמנות יש משמעות פסיכולוגית המשפיעה על הנפש, ומדברת אליה. וזה יעשה באמצעות העיצוב.

התאוריה שאני מציגה טוענת שיש לנו אפשרות לחוות חלל בצורה עמוקה יותר אם נפעיל מספר פרמטרים שמתייחסים מצד אחד לאדם כיצור בעל רשת זהויות ומחשבות שפועלים במקביל כשהוא נמצא בחלל מסויים, ומצד שני, לנתוני החלל. את שני הצדדים האלה אני מציעה לחקור בבואנו לתכנן חלל מסוים. שני האופנים- החלל והאדם- מאחדים את השפה העיצובית ליצירת הקשרים חדשים המחזקים את הקשר שבין האדם למקום שהוא בוחר ליצור או נוצר עבורו. בהתייחסות למילה "מקום" יש קיום של ארבעת הממדים שהצעתי כאן, והם- החלל כאלמנט אדריכלי נתון (בעיצוב פנים החלל הוא נתון קיים שלא מתערבים בו, העיצוב- כבחירות ויזואליות ופונקציונאליות המבטאות את הצרכים והמסרים, האמנות- כמשפיעה על בחירת הפריטים ומתייחסת למקום בתפיסה הפונה לאדם ומתקשרת איתו, ולא רק עונה על הצרכים ה"טכניים" שלו, והפסיכולוגיה שמבקשת לענות על צרכים רגשיים. המטרה היא לחבר בין הצרכים לחוויה שלמה אחת. בעולם עתידי שבו הבית, או המרחב יהיה מרחב "חכם", ישנה חשיבות רבה לחקור נושאים אלו ולתרגם צורות רגשות לנתונים במרחב. מכשירים חכמים, חומרים שקולטים נתונים דרך גופו של האדם, ותגובות אינטליגנטיות יותר לחום גוף, ולחוויות עמוקות יותר, הם תחילתו של עידן אחר בעולם האדריכלות, ומחקר זה מבקש לגעת, ולסייע בכך.

בעידן שלנו, מחשבות ורגשות הופכים להיות נוכחים ומדוברים יותר ויותר. במחקר זה אני רוצה להציע צורת הסתכלות מורכבת יותר על המרחב ולהציע פלטפורמה שבה אנשים יוכלו לחבור לפעולה העיצובית דרך הרגש שלהם, פעולה זו דורשת התנהלות מעט שונה מהקיים היום.  ודורשת התנתקות מסויימת (גם אם זמנית, הצעת השיטה לא מבקשת להתנתק לגמרי משפות קיימות, אלא להכניס שדה נוסף של התבוננות לפני שבוחרים סגנון עיצוב) בשדה עיצוב הפנים, עיקר השיח מתייחס לפרמטרים של סגנון, המיוחסים בעיקר למיקום גיאוגרפי. רובם של השאלות העיצוביות הנוגעות לסגנון יעסקו בבחירת סגנון מועדף, ואלו יעברו בין מודרני, קלאסי, נורדי, כפרי וכן הלאה. סגנונות אלו מתייחסים לתקופות שונות (קלאסיקה) או למקומות שונים (נורדי) ולמעשה מפנים את עיקר תשומת הלב לחוויה החיצונית של העיצוב[1]. גם בנושא הצרכים והכנת הפרוגרמה[2] נהוג להתייחס לצרכים הפיזיים של המשתמש בחלל, כגון כמות משתמשים, אופן השימוש וכו', אך לא מספיק נעשה מחקר מעמיק של צרכיו הרגשיים של הלקוח בהתייחסות לחלל אותו הוא מעוניין לעצב. בתכניות עיצוב של חללים מסחריים, ישנה התייחסות מסויימת לחוויה הרגשית, היות וחללים אלו נעשים בצמוד לתהליך המותג של החברה, דווקא בעולם המיתוג, ישנה התייחסות רבה לנושא הרגשי, היות ובעולם הפרסום הבינו שכדי למכור צריך להגיע לאדם דרך הרגש. אם בשביל קניה צריך לגעת ברגשות של הלקוח, וודאי שבחוויית חלל כדאי וצריך לגעת בצרכים הרגשיים של המשתמש, בוודאי בחללים מסחריים שהינם בעלי ערך לחברות המשתמשות בהן, אבל גם במרחב הפרטי, המקום האיניטימי והמשפיע ביותר על האדם. ד' אמותיו.

ככלל, הפרשנות למילה "עיצוב" נתפסת הרבה פעמים הן בקרב מעצבים, והן בקרב משתמשים כפעולה חיצונית, השיח מתמקד במילים המשדרות חיצוניות, והיחס המקצועי הן בשיח הפנים מקצועי, והן בשיח הרחב עוסקים בצבע, בגימור, בצורה, בנראות. אבל התהליך העיצובי מתחיל הרבה לפני החומר והגימור, וראשיתו בחוויה מופשטת חסרת צורה שבהמשך מתלבשת בחומר. תהליך העיצוב מתחיל קודם ברמה המופשטת בשלב התכנון והמשגת המקום ובחוויה שהוא מיועד ליצור. באופן הזה התוצר הסופי- החיצוני יבטא בצורה הנכונה והמדויקת את הצורך הפנימי של הלקוח, לא רק בפן הפיזי אלא גם בפן הרגשי. דיוק כזה מעמיד את העיצוב כתהליך, ולא רק כתוצאה. תיקון שיאפשר הרבה מאוד שינויים בהתייחסויות למונח ולפעולה, וישפיע באופן עמוק לא רק על התוצאה, אלא על החוויה. כשהאדם משנה את ההתייחסות שלו, הוא רואה אחרת את אותו חלל שהוא ראה כבר פעמים רבות. הפעולה שהוא עושה לגביו יכולה לשנות את אופן ההתייחסות שלו למרחב.

בשפה החדשה שאני מציעה אין מחוייבות למקום גיאוגרפי או לסגנון תקופתי[3], אלא לפעילות פנימית. באופן הפשוט אפשר לומר שבמציאות גלובלית, שבה ניתן להתקיים במרחב וירטואלי (אינטרנט, נייד) נוצרת שפה נטולת מקום. שבה הסגנונות המקובלים משמשים רק כאיזכורים חיצוניים. לעיתים אנו שוכחים שאנחנו לא מעצבים בימת תיאטרון, אלא את החיים עצמם[4]. לטענתי, אין משמעות פנימית ועמוקה לסגנון כזה או אחר. ומידת השפעתו של אותם סגנונות בצורה המקורית שלהן על הנפש הא קטנה מאוד. כיום, כל סגנון מנותק מההקשר המקורי שלו. כמה מעט השפעה תהיה לסגנון ה"כפרי" הנפוץ כל כך במחוזותינו, לרוב, על ידי משפחות שגרות בקופסאות בטון בתוך מגדלים, שעוברים בחניון על מנת להגיע לרכב ולהחליף את המגדל במגדל אחר שבו הם עובדים. כל חוויית החלל שלהם היא אורבנית, בבואם לעצב את החלל שלהם, הם מבקשים להכניס מעט "חום" וכפריות, אבל האפשרות הזאת נגמרת בידית מטבח, חזית משופשפת, וגוונים מעט יותר חמים. אכן יש בזה מעט נחמה לאדם המבקש פשטות, לאחוז בידית ולהגיע לחום, אך זהו טיפה בים ממה שיש לעולם העיצוב והאדריכלות להציע, ניתן להגיע לחוויה חמה, פשוטה וטבעית בצורה הרבה יותר חכמה מאשר גימור קל של החזית, חוויה שתוכל להתקיים רק משיסכימו הדיירים לוותר על התפיסות הקיימות שמציעים להם בחנויות העיצוב השונות, ולנסות לחוות חלל באמצעים אחרים לגמרי. השגת המטרה- החוויה הרגשית המבקשת- פשטות, טבע, נשמרת- אך התרגום שלה מגיע ישירות לחומר, ולשפה בצורה יותר מלאה, נכונה ומתאימה לחללים המודרניים ולא מתכחשת אליהם.

בהקשר זה, תיאוריית הSENSE מייצרת מקום אותנטי בכל סביבה שהיא, כי כמו התרבות העכשווית, היא מקיימת מרחב על בסיס זמן ומקום אותנטיים, וחוויה רגשית-אישית של המשתמש.

 

[1] כמובן שאפשר לדבר גם על הסגנון האקלקטי שמציג מספר סגנונות מעורבים זה בזה, אך הסגנון האקלקטי שומר על מבנה הסגנונות המתייחס למקום בכך שהוא מאגד מספר מקומות, ואילו ההצעה החדשה מבקשת ליצור סגנון שאינו מושתת על מקום גיאוגרפי, אלא על מקום פנימי, ובכך מתחברת להלך הרוח בעולם של המאה ה21 המטשטשת זהויות ומייחסת לאדם מקום רב יותר כמרחב פעיל של שפות.

[2] פרוגרמה- מסמך המכיל את הגדרת הצרכים של המשתמש בחלל ומהווה בסיס ראשוני לתכנון החלל.

[3] על אף שאין מניעה "להלביש" סגנונות אופנתיים שונים על ההיגיון המרחבי אותו אני מציעה, דרך הפרדה של הבסיס מהמעטפת.

[4] מעניין לחשוב על התפיסה של ארווינג גופמן (Erving Goffman) כמי שסובר שהעולם עצמו הוא במה בה אנו החיים משמשים כשחקנים, האם הדירות שאנו מעצבים הם חלון הראווה שלנו? ואם הבתים הפרטיים שלנו הם קדמת הבמה, היכן נמצא מאחורי הקלעים.