מרחב ביטוי

חן הורק

מעצבת, מורה, מרצה וחוקרת תרבות עיצוב מרחבים עכשווים בישראל. בעלת הסטודיו CHEN HORAK לעיצוב חללים מבוססי רגש, על פי פיתוח ייחודי של שיטת SENSE

יזמת ובעלים של גלריית ARTELL- גלריית אונליין אינטראקטיבית לאמנות עכשווית מותאמת לעיצוב חללי פנים. 

 אמנות ועיצוב בתרבות העכשווית 

תמונה 2.jpg

שאלה מעניינת היא מה זה אומר להיות מעצב. הוא איפשהו נמצא בתפר שבין אמן לאדריכל, לא ממש אדריכל, וחוקית אפילו לא מוסדר לחתום על תכניות. אבל גם לא ממש אמן שמציג בתערוכות, והיצירה שלו מוגנת בחוק זכויות היוצרים, תוך שהוא שייך לגילדה עם עבר עשיר. להיות מעצב זה הרבה פעמים להיקלע בין אמנות לשימושיות, אם אתם מחפשים לדעת מה הסטטוס של השימושיות האמנותית הזאת, רק חפשו את המונח "אמנות שימושית" בספרי האדריכלות, או בתערוכות האמנות ותבינו עד כמה היא בשוליים, לא נחשבת מספיק "גבוהה" אבל גם לא נחשבת מספיק "הנדסית". למרות שבפועל, עבודת עיצוב חלל היא עבודה של מלאכת מחשבת שדורשת הבנה גם בנפש האדם, גם ביצירה, וגם בתכנון מבנים. כמה שהיא רחבה, ככה היא לא מוערכת.

סצנת עיצוב הפנים בשנים האחרונות, אמנם עשתה לה כנפיים, וקיבלה פנים וצורה עם אנשי מקצוע רבים העוסקים בתחום, אבל אם מקלפים את השכבה העליונה של התמונות ברשת, אפשר לגלות שיש הרבה חורים בגבינה הזו, והדרך עוד ארוכה עד להכרה רשמית, ולא רשמית מצד הקהל.


מספיק שקולגה שאלה לאחרונה בפורום בו אני חברה בזמן האחרון, האם העיצוב שלה נחשב כיצירה מוגנת, והתשובה היא שאם לא תסדיר את זה באופן אישי מול הלקוח, חלקים מהן הדברים מוגנים, אבל הרבה דברים נשארים פרוצים.

כך למשל, אם מישהו קנה יצירה של אמן, ציור, פסל, צילום, קל מאוד להגיד- מה שייך לאמן, ומה שייל לרוכש. אבל מה קורה כשלקוח רוכש ממעצב את הבית שלו? הרי הבית שלו, מה חלקו של המעצב בתוך הסביבה הזו? ועד כמה הוא יכול להישאר קשור לעבודתו.


תופעה זו ליוותה אותי הרבה שנים, עד שהגעתי להסדר מול לקוחותיי, בוא אני יודעת להציב את הגבול בין הפרויקט "שלי" לבין הנכס "שלהם", זה אותו חלל, אבל פרספקטיבות שונות, ובעיקר זמנים שונים של יצירה. ברגע שלמדתי להפריד בין החללים, קל היה לי יותר להתנהל מול לקוחות ומול עצמי בתהליך של יצירה. כי כשאני ניגשת למלאכת העיצוב, אני רואה בי יוצרת, ובתוצאה שלי יצירה, וכשאני מעצבת עבור לקוח, אני רואה בו את מקור ההשראה, ואת התהליך הנעשה יחד עם האדם, ומתהווה דרכו. בעצם, אנחנו יוצרים יחד, הוא מביא את צרכיו שלו, טעמו, רצונותיו, ואני מביאה את הכלי להגשים את זה, לממש את מה שהוא רוצה וחושב. זאת עבודה עדינה מאוד של רגשות מתרגמים לצורות חומרים ושפה עיצובית מסוימת. והיא שייכת לי כמו שהיא שייכת לו.


את התינוק הזה צריך אחר כך להגדיר באופן שנכון לשני הצדדים, כי כשאדם בא למעצב.ת פנים ומבקש ממנו.ה לעצב את הבית, הוא צריך להבין שהוא לא קנה רק "בית מעוצב" הוא מסכים ומוכן להיות שותף לתהליך של יצירה שיש לו בו חלק, אבל במהלך התהלי עצמו, הוא מובל דרך אותו אדם שבחר בו כצינור להוציא החוצה את כל חלומותיו. (גם אם הם נראים קצת אחרת).


וברגע שיש הכרה ללקוח, לסביבה, לחוק, ולמעצב, קל יותר להבין מה עושה מעצב פנים כשהוא בא לעצב ללקוח חלל.


1 צפיות0 תגובות

עודכן ב: מאי 4

בסופו של דבר, רוב האנשים לא אשמים שהוויזואליות שלהם ריקנית כל כך. הם חונכו לבינוניות חזותית.

לא מזמן ראיתי תמונה של אישה שהצטלמה לפרסום מודעה של שטיח שהיא רכשה, על הפרסום תייגו את אותה אישה,

ידוענית, שהצטלמה כנראה כדי לפרסם את אותה חברת שטיחים כדי לקדם זו את זה, היא קיבלה ככל הנראה תשלום

על הצילום שלה עם השטיח שרכשה והחברה קיבלה פרסום ברשתות החברתיות דרך כל מי שעוקב אחרי אותה ידוענית,

שככל הנראה תמונתה עם השטיח היא ערובה לטעם טוב. לא השטיח ולא הבחורה נראו טוב. ובעיקר החדר שעיצבה על

פי טעמה היה נראה נורא, טוב אולי אני מגזימה בביקורת שלי, כי כל אחד מהפריטים אולי יכל להיות טוב בקונסטלציה

אחרת, אבל מה שבעיקר הפריע לי הוא השטחיות של החלל. אם הקיר לא מעניין, לא יעזור שתמתחי את הטלוויזיה בגודל

עצום של חצי קיר, הוא לא יצליח להסתיר את השעמום שנמצא מאחוריו, שעמום שככל הנראה מאפיין את הידועה, כי

אם היה בה עניין או בחיים שלה היא הייתה מקשטת אותו על הקיר, או לפחות מראה את מה שיש בחייה, אולי מה שיש

בחייה היא טלוויזיה אחת גדולה שבה היא רואה את עצמה, מעין מראה, הכל היה גדול באופן מוגזם כמו אליס בארץ

הפלאות, אבל חסר חיים, מיטה גדולה מידי, כמו בשלושת הדובים, בתחושה שהיא לא באמת שייכת למרחב הזה, שהגזים

את עצמו אולי מעודף כסף, אבל בלי יכולת של בעליו לדעת מה לעשות עם הכסף הזה, אז הם קנו שטיח, שהכניס להם

עוד כסף כדי לפרסם אותו. כל המעגל הזה נראה לי מאוד עצוב, ובעיקר על אותה בחורה מסכנה שלא יודעת אפילו מה

היא מפסידה כי עם קצת טעם טוב, היא יכלה לעצב לעצמה חלל הרבה יותר מרווח, עשיר, ומלא בעצמה, ולא בריקנות

שהיא מייצרת לעצמה, בחלל כזה עלוב. בסופו של דבר עיצוב מספר סיפור של חברה, והרבה פעמים החיצוניות משחקת

תפקיד על פני הפנימיות. אבל לדעתי בלי שניהם אין מה לדבר.


גם מעצבות רבות ניחנות בתכונה המעצבנת הזאת, של למרוח דברים בגדול על הקיר, וזו תכונה שמאפיינת אנשים שמתרכזים

בדברים החיצוניים, שלא מתעמקים לגלות, מה יחלק את הקיר, תאורה? חומר? צבע? אין רגע של מחשבה איך לאפיין את החלל

ואיך לתת לו משמעות רחבה יותר. לפעמים בא לי שנהיה כמו באירופה, איטלקיים לרגע, ונחשוב קצת יותר עמוק על מרחבים,

אבל בסופו של דבר מי שאנחנו זה לא משהו שאפשר לשנות, אבל אפשר לחנך את הקהל לקצת יותר מורכבות חזותית, קצת

מחשבה על החפצים סביבם, על מקוריות ולא על העתקה, ובעיקר על עומק עיצובי, אני מחנכת את לקוחותיי ליצירתיות חללית,

נקרא לזה ככה, לחשוב מעבר לקופסה, לראות את העומק שבחלל, כדי שהם יוכלו ליהנות מהיצירה שהם קמים אליה כל בוקר.

לקחת תמונה ולתלות אותה זה כל אחד יכול, ואין סיבה לשלם למעצבת כדי להגיע לזה, החכמה היא לראות את החלל באור אחר

שלא ראית אותו קודם, לדעת להוציא ממנו הרבה יותר, מלשים סתם תמונה, או לצבוע את הקיר בורוד, העניין הוא לייצר משהו

שהוא מעבר לדברים הרגילים, ולגלות בתוך זה את עצמך. זה סוג החוויה שאני חותרת אליה, וגם מלמדת איך להגיע אליה.


זה לא מילה גסה לחנך, זו מילה טובה ואהובה, חינוך לא חייב לבוא מלמעלה, הוא מתחיל בקטן, בדוגמה, מחווה, מילים, הכוונה,

אלטרנטיבה- יצירת אלטרנטיבה אחרת לעיצוב שיש בו פתרונות גם לחוץ, אבל גם לבפנים, שלא מתעלמים מיופי ואסתטיקה,

אבל נותנים מענה רגשי, ששומרים על פרקטיות, אבל לא מוותרים על אטרקטיביות, על ריגוש, ובעיקר על רגש. גם הרגש הוא

משהו שצריך להתחשב בו.



לפני כמה ימים פגשתי את האחייניות שלי, מגיל קטן הן יודעות שיש לי על השידה צבעים ומדבקות שיש להן שפה מיוחדת, הן מכירות את הדמויות, את הצבעים והצורות, והחשיבה שלהן פשוט פורצת דרך, מפעם לפעם הן לומדות ליצור ולחשוב במונחים האלה, הן מבינות

את הכוח של הצבעים, ומגלות עניין וחשיבה מקורית, רק בגלל תשומת הלב של החלקים שהן עוסקות בהן. זה דבר מדהים. ומעולם לא

אמרתי להן איך לחשוב, רק עיצבתי את הסביבה באופן כזה שינחה אותן לחשוב אחרת על הדרך שבה הן בונות את עולמן. מגלות את הוויזואליות החזותית סביבן, בצורה הרבה יותר עשירה ומורכבת, ואני מקווה ובטוחה שהן לא יגורו בכלי ריק וגדול שאין בו שום תוכן חזותי. כי יש בהן מבניות עשירה מבפנים.


0 צפיות0 תגובות

עיצוב באופן שאני מבינה אותו יושב על פונקציה שבין רגש לשכל. בין פרקטיקה לבין חוויה. באופן שבו אנו תופסים עיצוב יש אפשרות להתחבר לצד השכלי של הדברים במהלך השנים, תנועות כמו FFF (Form Follow Functionׂׂ) תפסו מקום יותר נרחב בשיח של העיצוב, וביקשו למקד את התפיסה העיצובית במה שעונה על צורך. לצד תנועות יותר משוחררות שראו באמנות חוויה של רגש, שמטרתו לשמח/להצחיק/ליצור עניין. בסופו של דבר, עיצוב הוא שפה, והוא הדרך שלנו לתקשר את מה שאנחנו מרגישים/צריכים באמצעות קווים וצורות. אז זה לא אמנות אתם שואלים? טוב, עיצוב, היה אמנות שימושית במשך הרבה מאוד שנים, והם כמו שני אחים שלפעמים יש להם ליקוי חמה, והם ממש זהים, ולפעמים מסתובבים במרחקים גדולים יותר ועונים כל אחד על הצורך האישי שלו.

לקחת את העיצוב למחוזות של רגשות, פוגש במקרים רבים שפה משותפת עם עולם האמנות, ולוקח את העיצוב עד הקצה שלו, אולי בקצה הזה יפגשו אמנים שעוסקים בעיצוב ובמרחב, בתוך השפה האמנותית שלהם, וביחד הם יהיו ממש ממש קרובים.

אבל עיצוב, שבוחר לגשת לרגשות, ולהגדרות, נמצא לדעתי בשדה שמרתק אותי מאוד, ולו קראתי בטקסט הזה "המתמטיקה של הרגשות", שנים רבות אני מאמינה, וגם חושבת, שיש לרגשות שלנו איזושהיא שיטה, שהכאוס האופף אותם, אותי יתבהר יום אחד על ידי חוקרים שיחשבו שמעניין לחקור את הרגש, לפחות כמו שמעניין לחקור את השכל, כי בסוף אנחנו חווים דברים דרך הלב, ועיצוב, לפחות בפרשנות העכשווית שלו (למרות שאולי גם מאז ומתמיד) עובר דרך הרגש, לקוחות שלא אוהבים את הבית שלהם, לא יסתפקו בהסבר מלומד על כמה הבית הוא הרמוני, מודרני, או כל מיני הגדרות כאלה ואחרות, בסוף, היא תאהב לישון בחדר שלה, או לא תאהב לישון בחדר שלה, ועיצוב טוב, מנסה לחקור ולענות על השאלה הזו, איך יוצרים מתמטיקה של הרגש, איך מבינים שפה רגשית ומחברים לה צבע וצורה, עד שההגדרה המרחבית יוצרת קשר בין הלב אל המוח.


זאת העבודה בעיני של מעצב, וביכולת להביא את האדם לחוויה רגשית גבוהה, כמו זו שמובילה אותו דרך מה שהוא צריך, ולא בנפרד ממה שהוא צריך. אמנות נועדה כדי לצפות בה, ויש בה מן ניתוק מהחיים, עיצוב הוא החיים, הוא הדרך לבחור שפה, ולהגדיר את המרחב, ולהשתמש באותם כלים של אמנות כדי לייצר שדה שהוא ביטוי של הפנימיות שלנו. כי בסופו של דבר, זה מה שזה. גם כשמדובר בשלט מעלי אקספרס, וגם כשמדובר במוצר של גוצ'י. שניהם הם ביטוי של הרגשות שלנו.


אז כדאי שנחשב אותם נכון :)


7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים