על מוסר, מילים ועיצוב
הי, שלום, מה נשמע? שבוע טוב
מילים שאנחנו משתמשים בהם בתחילת כל טקסט או בסופם.
איך שפה מתגלגלת, מדיבור, לכתיבה, ממכתב, למייל, להודעה ועם השנים השפה נשחקת או משתנה.
הדור הזה מדבר מהר, ו"חותך" את המילים לכדי המינימום הנדרש.
האם מצאתם קשר בין העובדה שכל המוצרים שאנחנו קונים היום, מחזיקים מעמד לתקופה קצרה?
אם אנחנו גדלים לתוך מציאות שבה הפתיח והסוגר מיותר, אבל גם תשומת הלב לפרטים מיותרת
העיקר שמהיר.
למה בכלל לברך אדם לשלום? למה לא להישאר ברובד התכליתי?
השלום מסמל- אני רואה אותך, אני מכבד אותך כבן שיח, אני מודע לאנושיות שלך
וכבני אדם, אנחנו מניחים את הצורך החברתי והרגשי שלנו בתחילת כל משפט.
מה שלומך? אומר, אני שם רק מקום, גם אם ככל הנראה לא נשתמש בו כדי שתוכל
לבטא את הצורך הרגשי שלך, כי אני יודע שזה מנומס יותר, למה זה בכלל אקט של נימוס?
למה צריך לתת לאדם לבטא את מה שהוא מרגיש לפני שנכנסים לדבר תכלס, על מה שרוצים?
כי אולי אותו אדם הנמצא במקום אחר, עובר משהו שאני לא יודע, אז אני נמנע מלהכניס את
עצמי ואותו למצב מביך ולא מקובל.
אבל עכשיו אני רוצה להבין את הקשר לעיצוב.
ומדוע כל כך חשוב לתת מקום רגשי למשתמש, בכל חוויה עיצובית שאנחנו יוצרים?
דור שלא מברך לשלום, ולא משתמש במילים המתייחסות לחוויה הרגשית, הוא דור ששוכח שצריך
לתת לזה מקום בחיים.
ואיך נראים המוצרים שלו?
נכון. לא עונים על חוויה רגשית. הם אולי "מועצמים" כי כנראה שזה דור שלא יודע לבטא רגשות אז
הכל חייב להיות מוגזם.
מה אומר, געגועיי למוצרים שנקנו לכל החיים.
החיפוש אחרי הריגוש הבא, תופסת הFOMO וההתחדשות המתמדת, לא עושה טוב עם האדם.
מרוב חיפוש אחרי הדבר הטוב הבא, הוא שוכחל להנות ממה שיש. ל/שאול בפשטות- מה נשמע?
ואפילו לחכות שניה כדי לקבל תשובה. לתת לכל אדם את השתי שניות של להניח את התיקים
ולשוחח עם מי שמולך.
גם עיצוב משוחח עם האדם, והוא ישוחח את אותה השיחה שבני האדם מדברים, תנו לעיצובים שלכם לשאול מה נשמע
תעצבו מבואה, תכינו להם פינות לבטא, להתאוורר, תצרו מקום. תפתחו ותסכמו, ואל תרוצו מהר לגירוי הבא.
המוח שלנו לא זקוק לכל זה. הוא רוצה להנות מהחוויה הרגשית המוצעת בפניו עד תום.
