יום העצמאות
פעם נתבקשתי לסייע למשפחה שאיבדה את האם, לעצב מחדש את הבית.
דרך איש יקר שסייע למשפחה, הם רצו להעניק להם סביבה שתקל עליהם
את המפגש עם הכאב, לעצב להם חלל נעים, אחר, מזמין, שאולי יטשטש קצת את האבל.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה, איך אפשר ברגעים כאלה למחוק הכל,
ולצייר את החיים מחדש?
השבוע הזה שבין קודש לחול, יום הזיכרון, יום העצמאות, תקופה כזאת מבלבלת, של הצפת רגשות מאוד קיצוניים לתוך מן מישמש ישראלי כזה,
נתפס בתודעה שלנו כאידיאלוגויה המחברת בין קצוות.
אני רוצה להציע מבט קצת אחר, לשימוש ברגשות קיצוניים, כדי לעצב
את התודעה שלנו, ולחשוב שאולי אנחנו ממהרים להרגיע דברים, על ידי
הוספה של דבר אחר.
יום העצמאות לא מוחק את יום הזיכרון, יש לנו נטיה להרגיש חזק ואז לעזוב,
אולי הגיע כבר הזמן לעצב ישראלי אחר, שמשתהה מעט יותר, שמרגיש למשך זמן יותר ארוך, שיכול להחזיק את התחושות שלו ולא להכהות אותם.
איך עיצוב בכלל קשור לכל זה?
אם נסתכל על עיצוב כעל שפה שמחברת בין חושים לבין מציאות חזותית, חומרים, שבאה לבטא משהו, נוכל להבין דרכה איך לחבר עולמות. עולם תוכן לעולם של צורה.
יום העיצמאות מבקש מאיתנו חגיגה, ויום הזיכרון מחבר אותנו פנימה, אולי להבין למה אנחנו חוגגים? או "לשים את ירושלים על ראש שמחתנו" אנחנו היהודים אוהבים לזכור, חייבים לזכור, לעם שיש לו עבר, ומתפלל לעתיד, היה קשה להכיל את ההווה, אבל היום המצב התהפך, ויש לנו הווה, רק לא נראה שאנחנו חיים בו, ואם כן, אז למה לא להשתהות יותר ברגע?
עיצוב שמאפשר לנו חיבורים יותר מדוייקים, מייצר השתהות ומעבר יותר עדין, כן אפשר לעדן חלל על ידי חיבורים יותר עדינים בין גוונים
ולא קיר כוח, אלא מספר גווני ביניים מרככים.
אפשר לבחור חומרים מגוונים, שמבטאים חספוס, ולצידם רכות. זה ישראלי.
לא הרכות המוגזמת הצרפתית. שמבטאת עושר ויוקרה, וגם לא הפשטות והחספוס המזרחי, משהו בין לבין, חומר קשיח, עם בד נעים, קשה ורך, והרבה מעברי ביניים שמאפשרים השתהות. שקט. רגיעה. מחשבה.
