האם מעצב הוא אמן?

שאלה מעניינת היא מה זה אומר להיות מעצב. הוא איפשהו נמצא בתפר שבין אמן לאדריכל, לא ממש אדריכל, וחוקית אפילו לא מוסדר לחתום על תכניות. אבל גם לא ממש אמן שמציג בתערוכות, והיצירה שלו מוגנת בחוק זכויות היוצרים, תוך שהוא שייך לגילדה עם עבר עשיר. להיות מעצב זה הרבה פעמים להיקלע בין אמנות לשימושיות, אם אתם מחפשים לדעת מה הסטטוס של השימושיות האמנותית הזאת, רק חפשו את המונח "אמנות שימושית" בספרי האדריכלות, או בתערוכות האמנות ותבינו עד כמה היא בשוליים, לא נחשבת מספיק "גבוהה" אבל גם לא נחשבת מספיק "הנדסית". למרות שבפועל, עבודת עיצוב חלל היא עבודה של מלאכת מחשבת שדורשת הבנה גם בנפש האדם, גם ביצירה, וגם בתכנון מבנים. כמה שהיא רחבה, ככה היא לא מוערכת.

סצנת עיצוב הפנים בשנים האחרונות, אמנם עשתה לה כנפיים, וקיבלה פנים וצורה עם אנשי מקצוע רבים העוסקים בתחום, אבל אם מקלפים את השכבה העליונה של התמונות ברשת, אפשר לגלות שיש הרבה חורים בגבינה הזו, והדרך עוד ארוכה עד להכרה רשמית, ולא רשמית מצד הקהל.

מספיק שקולגה שאלה לאחרונה בפורום בו אני חברה בזמן האחרון, האם העיצוב שלה נחשב כיצירה מוגנת, והתשובה היא שאם לא תסדיר את זה באופן אישי מול הלקוח, חלקים מהן הדברים מוגנים, אבל הרבה דברים נשארים פרוצים.

כך למשל, אם מישהו קנה יצירה של אמן, ציור, פסל, צילום, קל מאוד להגיד- מה שייך לאמן, ומה שייל לרוכש. אבל מה קורה כשלקוח רוכש ממעצב את הבית שלו? הרי הבית שלו, מה חלקו של המעצב בתוך הסביבה הזו? ועד כמה הוא יכול להישאר קשור לעבודתו.

תופעה זו ליוותה אותי הרבה שנים, עד שהגעתי להסדר מול לקוחותיי, בוא אני יודעת להציב את הגבול בין הפרויקט "שלי" לבין הנכס "שלהם", זה אותו חלל, אבל פרספקטיבות שונות, ובעיקר זמנים שונים של יצירה. ברגע שלמדתי להפריד בין החללים, קל היה לי יותר להתנהל מול לקוחות ומול עצמי בתהליך של יצירה. כי כשאני ניגשת למלאכת העיצוב, אני רואה בי יוצרת, ובתוצאה שלי יצירה, וכשאני מעצבת עבור לקוח, אני רואה בו את מקור ההשראה, ואת התהליך הנעשה יחד עם האדם, ומתהווה דרכו. בעצם, אנחנו יוצרים יחד, הוא מביא את צרכיו שלו, טעמו, רצונותיו, ואני מביאה את הכלי להגשים את זה, לממש את מה שהוא רוצה וחושב. זאת עבודה עדינה מאוד של רגשות מתרגמים לצורות חומרים ושפה עיצובית מסוימת. והיא שייכת לי כמו שהיא שייכת לו.

את התינוק הזה צריך אחר כך להגדיר באופן שנכון לשני הצדדים, כי כשאדם בא למעצב.ת פנים ומבקש ממנו.ה לעצב את הבית, הוא צריך להבין שהוא לא קנה רק "בית מעוצב" הוא מסכים ומוכן להיות שותף לתהליך של יצירה שיש לו בו חלק, אבל במהלך התהלי עצמו, הוא מובל דרך אותו אדם שבחר בו כצינור להוציא החוצה את כל חלומותיו. (גם אם הם נראים קצת אחרת).

וברגע שיש הכרה ללקוח, לסביבה, לחוק, ולמעצב, קל יותר להבין מה עושה מעצב פנים כשהוא בא לעצב ללקוח חלל.

המתמטיקה של הרגשות

עיצוב באופן שאני מבינה אותו יושב על פונקציה שבין רגש לשכל. בין פרקטיקה לבין חוויה. באופן שבו אנו תופסים עיצוב יש אפשרות להתחבר לצד השכלי של הדברים במהלך השנים, תנועות כמו FFF (Form Follow Functionׂׂ) תפסו מקום יותר נרחב בשיח של העיצוב, וביקשו למקד את התפיסה העיצובית במה שעונה על צורך. לצד תנועות יותר משוחררות שראו באמנות חוויה של רגש, שמטרתו לשמח/להצחיק/ליצור עניין. בסופו של דבר, עיצוב הוא שפה, והוא הדרך שלנו לתקשר את מה שאנחנו מרגישים/צריכים באמצעות קווים וצורות. אז זה לא אמנות אתם שואלים? טוב, עיצוב, היה אמנות שימושית במשך הרבה מאוד שנים, והם כמו שני אחים שלפעמים יש להם ליקוי חמה, והם ממש זהים, ולפעמים מסתובבים במרחקים גדולים יותר ועונים כל אחד על הצורך האישי שלו.

לקחת את העיצוב למחוזות של רגשות, פוגש במקרים רבים שפה משותפת עם עולם האמנות, ולוקח את העיצוב עד הקצה שלו, אולי בקצה הזה יפגשו אמנים שעוסקים בעיצוב ובמרחב, בתוך השפה האמנותית שלהם, וביחד הם יהיו ממש ממש קרובים.

אבל עיצוב, שבוחר לגשת לרגשות, ולהגדרות, נמצא לדעתי בשדה שמרתק אותי מאוד, ולו קראתי בטקסט הזה "המתמטיקה של הרגשות", שנים רבות אני מאמינה, וגם חושבת, שיש לרגשות שלנו איזושהיא שיטה, שהכאוס האופף אותם, אותי יתבהר יום אחד על ידי חוקרים שיחשבו שמעניין לחקור את הרגש, לפחות כמו שמעניין לחקור את השכל, כי בסוף אנחנו חווים דברים דרך הלב, ועיצוב, לפחות בפרשנות העכשווית שלו (למרות שאולי גם מאז ומתמיד) עובר דרך הרגש, לקוחות שלא אוהבים את הבית שלהם, לא יסתפקו בהסבר מלומד על כמה הבית הוא הרמוני, מודרני, או כל מיני הגדרות כאלה ואחרות, בסוף, היא תאהב לישון בחדר שלה, או לא תאהב לישון בחדר שלה, ועיצוב טוב, מנסה לחקור ולענות על השאלה הזו, איך יוצרים מתמטיקה של הרגש, איך מבינים שפה רגשית ומחברים לה צבע וצורה, עד שההגדרה המרחבית יוצרת קשר בין הלב אל המוח.

זאת העבודה בעיני של מעצב, וביכולת להביא את האדם לחוויה רגשית גבוהה, כמו זו שמובילה אותו דרך מה שהוא צריך, ולא בנפרד ממה שהוא צריך. אמנות נועדה כדי לצפות בה, ויש בה מן ניתוק מהחיים, עיצוב הוא החיים, הוא הדרך לבחור שפה, ולהגדיר את המרחב, ולהשתמש באותם כלים של אמנות כדי לייצר שדה שהוא ביטוי של הפנימיות שלנו. כי בסופו של דבר, זה מה שזה. גם כשמדובר בשלט מעלי אקספרס, וגם כשמדובר במוצר של גוצ'י. שניהם הם ביטוי של הרגשות שלנו.

אז כדאי שנחשב אותם נכון :)

אמנות צריכה שדה

אמנות צריכה שדה.

ושחקנים. שיכירו בה, יעריכו אותה, ידברו עליה, יכבדו אותה, יתנו לה שם.

אם אין לה שם היא לא קיימת?

היא יכולה. אבל יהיה לה חסר.

כשאמנות מתקיימת בתוך שדה, היא הופכת סחר חליפין לשחקנים המשתתפים בה

ומה מקומה של האמנות בשדה שהיא אינה שייכת לה?

במשך הרבה שנים עקבתי אחרי מאבקה של האמנות בדת. שני שדות שונים. מאוד דומים.

אבל ביחד מהווים התנגשות. ולמה אני כותבת את זה? כי להיות בעולם הדת, מפריע מאוד

למי שרוצה לעסוק באמנות.

רוצים דוגמה?

בואו נבחן את מונח ההגדרות "אמנות", "דת", "תרבות" ונראה איך כל קבוצה מגדירה אחרת

את מגרש המשחקים שלה, מעניקה משמעות שונה לכל אחת מהמילים, ובהתאם, מצפה מהשחקנים

שלה להתנהג אחרת בכל אחד מהמגרשים.

הנה, כתם של צבע מרוח על גבי בד. הוא שום דבר בעולם אחד, והרבה מאוד בעולם אחר.

גם בעיצוב אני חווה את אותו משבר, לאדם אחד, זה חסר משמעות לייצר קו נוסף בארון שהוא

יכול להשיג הרבה יותר בזול. הוא משחק במגרש של תכלית. אבל לאדם אחר הדיוק הזה יהיה

רגישות רבה וכל ההבדל בין משהו יוקרתי למשהו יומיומי שהוא לא רוצה להתחבר אליו.

אמנות צריכה שדה.

ואם אתה לא מוגדר בשדה אתה לא קיים.

הנה פעם, באחד המגזינים הנחשבים לעיצוב ואמנות, אירחו תערוכה שהזדמן לי לעצב אותה, וכבוד רב

חלקו למי שאצר את התערוכה, האם מעצב הוא אמן או איש טכני? אליבא דעורך המגזין, הייתי

רק טכנאית שעוזרת לאוצרת להוציא את התערוכה לפועל, ולא היה בדבר היצירה שלי משום הכרה,

אם אין הכרה, אין פרסום, ואם אין פרסום, אין תקציב. זוכרים? תג מחיר.

להחיות את התרבות.

מושג בעייתי מאוד, שבעיני מעיד על דובריו, יותר מאשר על עצמו.

תרבות, הינה סך האירועים, מופעים, התנהגויות, ומסרים שעוברים בין דורות בקרב קבוצה מוגדרת.

תרבות, היא אכילה, כמו שהיא תיאטרון. תיאטרון הוא אלמנט מתוך תרבות מסוימת. לקרוא לסט

מסוים של ערכים "תרבות" הוא למעשה להגדיר קבוצה מסוימת כ"תרבותיים", וכפועל יוצא, את כל

מי שלא מחזיק בסט הערכים האלה, "לא תרבותיים", משמע, להתפלל בבית כנסת, על אף שגם זו

פעילות שמתרחשת באופן קבוע, עוברת מדור לדור, ויש לה טקסים ומשמעויות קבועים, לא נחשב

כ"תרבות", בעוד הליכה למועדון ריקודים, בדיוק באותה שעה, מהווה טקס שנחשב "תרבות". ניכוס

המילה, היא בדיוק הבידול החברתי שיוצרת קבוצה מסוימת, ביחס לקבוצה אחרת, ומגדירה אותה

כנעלה יותר מקבוצות אחרות.

פעולה דומה שנעשתה בקרב תרבות המערב ביחסה לתרבות המזרח, אוריינטליזם, ונתינת שמות פחותים

לתרבויות אחרות שיש בהן משום איום על משמעות התרבות הקיימת.

לכן, בעיני, התרבות לא מתה, ואין שום צורך להחיות אותה, היא מתקיימת, במונחים אחרים, במחוזות אחרים

כל הזמן ובכל מקום. כל עוד יש אנשים. אמת, שעם התרבות הספציפית הזאת, קשה מאוד להזדהות, אם אתה

לא חלק ממערך האמונות שאותה קבוצה מחזיקה בה. ולכן החוויה האתנוצנטרית, היא של גסיסה.

חייבים אמנות.

אחותה הקטנה של להחיות את התרבות, ומתמקדת בכך ש"חייבים אמנות", אולי הגרסה העדכנית ל"אמנות

או נמות" של תחילת שנות ה2000, שמכריחה אותנו לצרוך אמנות. להאמין בה. ובכן, הטקסט נכתב בורוד,

בפונט חד, ועם נקודה גדולה בסוף, מעין שילוב של סטיקר פוליטי, לבין טקסט וורדרד- פמניסטי, שיש לו

גם גרסה נשית, חייבות אמנות. ואני אומרת, מי חייב? אתםן? אז תעשו! אני? הרי גם קודם לא הרגשתי חייבת

באמנות, או בוודאי לא האמנות שלכן, שמגדירה אתכן, כי היא בשפה שלכן, מעולם לא התחברתי אליה, לא

הרגשתי חלק. ועד היום, 20 שנה אחרי שסיימתי מגמת אמנות באולפנא, 5 שנים בשנקר, 3 שנים בכרם, ועוד

7 שנים יפות באוניברסיטת תל אביב, אני לא ארגיש ולא מרגישה חלק. חייבים אמנות? תעשו אותה, מבלי

להפנות לי אצבע ורודה ומאשימה. אני לא גזלתי לכם את האפשרות ליצור, אם כבר, אתם, גזלתם ממני את

הזכות ליצור, ולהיות מוערכת בעולם שבו הערכים שלי חסרי משמעות בתוך שדה שבמשך שנים הוגדר על ידי

קבוצה אחת מהם החוקים שלה, אז אני רוצה שזה יהיה אחרת.

האם התכוונתם שחייבים יצירה? זה נכון. בלי יצירה אין קיום. אבל יש הרבה קיומים ליצירה מבלי שאקרא לה

בשם אמנות, וגם, אני חושבת שהטקסט שלכם לא אומר "חייבים אמנות"= כל אמנות. הרי אמנות כזו מתקיימת,

לא? יש חוגים לאמנות, ושיעורי זום, והרבה מאוד אנשים יוצרים במרחבים משלהם, אז למה הרגשתם שהאמנות

איננה? ובכן, הגלריות שלכם והתקציבים שלהם אינם. וזה אכן חשוב, כי בלי שדה, אין אמנות. והשדה שלכם

נחרך. פעם פחדתי להגיד את המילים האלה, בהנחה ולא יהיה לי צ'אנס להיכנס לשדה שבו כל כך רציתי להיות.

להיות אמנית מובילה, להיות מרצה בשנקר, ללמד, לכתוב, להגיד מילים שנוגעות לאנשים, בשדה שכל כך

הערצתי...

היום אני מבינה, שאין לי סיכוי מלכתחילה, גם אם לא אכתוב מילה, אני עשויה מחומר אחר, ומעניין אותי אופן

אחר לביטוי אמנות, ואם אני לא אעשה את זה, אחטא לעצמי. אז אני עושה, ויש מקום גם למילים שלי, ואני חושבת

שאכן, אמנות היא הכרחית, אבל בעיקר בשבילי, וכשאתם מחזיקים ומחזיקות בשלט חייבים, או חייבות אמנות,

אני קוראת- "אני- כלומר אתם, חייבים,ות את האמנות שלכם" ובכן, תעשו! כפי שאנחנו עשינו כל השנים, בשקט,

בסתר, ובלי מעריצים. ובלי שמישהו צפה, או שילם, כמו שציורי העירום שלי נמצאים, אי שם בבוידעם, כי הקהל

שלי לא רצה לצרוך אותם. תעשו אמנות לשמה. כמו שהיא אמורה להיות, מעצם הבטן, מתוך הנשמה, רק כי אתם פשוט

חייבים ליצור. בלי טקסטים ורודים, או אצבע מאשימה, בלי דגלים שחורים, וכחולים ואדומים, תעשו אמנות, כי חייבים.

בלי תקציב, בלי קהל, ובלי שדה שיעריך אותה. אמנות לשמה.

אחרי זה נדבר על שדה שיגדיר אותה.

לחם משבת, הילה קרבלניקוב, מסקנטייפ וטפטים על נייר, 2019.