הקשר בין אדם לאדמה עמוק כמו ההיסטוריה. בתרבות המודרנית, התלות שלנו באדמה נסתרת, שלא כמו בתרבויות עתיקות, בהם האמינו באדמה, וניהלו איתה מערכת יחסים עמוקה וקיומית.
בשפה העברית, הקשר בינינו קיים עד היום. האדמה היא הנקבה של האדם. היא גם מקבלת גשם, ומצמיחה עצים ובכך מממשת את הנקביות שלה בטבע. בבתינו המוגנים, ובערינו המוארות קשה להבחין בצורך שלנו בה. אנו קונים מהסופר, נוסעים על אספלט, ומוגנים רוב שעות היום מהחוץ, אבל רגע אחד שבה קורה בה משהו מטלטל את עולמנו ומחזיר אותנו אל חיקה, אל הצורך הבלתי פוסק שלנו באדמה. אדם בלי אדמה לא יכול להיות אדם. העובדה שהיא שם, מחזיקה אותו, מגוננת עליו, מאפשרת לו לחיות את חייו וכמו לא להרגיש בה, אבל היא נוכחת בעצם נוכחותו. השריפה הבלתי פוסקת שהתקיימה כאן בימים האחרונים, החזירה אותי למחשבה על הקשר העמוק שנוצר בינינו, ועד כמה היינו מרוחקים אחד מהשני, שהיינו צריכים שהיא כמעט תאבד לנו, כדי לחזור ולרצות אותה שוב. "העצים והאדמה חשובים לנו" אמר חבר כנסת אחד, ערבי, וכמו הזכיר לעצמו ולנו עד כמה אנו מחוברים לה. הרבה לפני שאנחנו מחוברים אחד לשני. ואולי היא זאת שתאחד בינינו. אדם ואדמה. אולי היא הייתה האישה הראשונה של אדם בגן עדן? עוד לפני האישה שהפכה אותו לאיש? ואולי הפוסט הזה לא צריך להיות כאן, אבל איך אפשר לדבר על עיצוב פנים כשאין לך בית. ואיך אפשר שיהיה לך בית כשהכול נשרף. ארבע יסודות היו כאן השבוע, וכולם בכזו עוצמה, רוח, מים שצריכים להגיע, אויר שלא היה, ואדמה. אדם יסודו מעפר, וסופו מעפר, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף. ואיפה אתה.
