top of page

מרחב ביטוי

חן הורק

מעצבת, מורה, מרצה וחוקרת תרבות עיצוב מרחבים עכשווים בישראל. בעלת הסטודיו CHEN HORAK לעיצוב חללים מבוססי רגש, על פי פיתוח ייחודי של שיטת SENSE
יזמת ובעלים של גלריית ARTELL- גלריית אונליין אינטראקטיבית לאמנות עכשווית מותאמת לעיצוב חללי פנים. 

 אמנות ועיצוב בתרבות העכשווית 

תמונה 2.jpg

על הספרייה בתערוכה של חרדי מייד, שהוצגה בתיאטרון ירושלים, במסגרת שבוע העיצוב 2018. קצת על מה שעמד מאחוריה... המיצב ספריה תורנית מרכז למעשה מספר רב של אלמנטים, אובייקטים שליקטנו מחיי היומיום של האדם החרדי. המיצב מתייחס לאובייקטים הנעים בין הפרטי לציבורי, בין האישי לכללי. זהות, בעולם של קהילתיות אינה דבר מובן מאליו. האם האובייקט משקף את האדם הפרטי? או את המגזר, והקהילה אליה הוא משתייך?

פרטי לבוש מסמנים השתייכות פנים מגזרית. כובע מסויים משייך לקהילה מסויימת, נעל מיוחדת משתייכת לחסידות מיוחדת, אבל מי לבש אותם? חלק מהפריטים בחרנו לכנות בשמות ממש אישיים. הרי זה הציצית של מישהו. ואת חלקם אפילו לקחנו מאנשים פרטיים. וחלק מן הפריטים אינם שייכים לאיש, והם נקנים בזול, ומיוצרים בייצור המוני. כאן המיצב מתכתב עם החברה התעשייתית המודרנית, ומבקש לבדוק, עד כמה השפה העיצובית מחלחלת לבתים. לבחירה של האנשים. והרי, הבחירה לשים נטלת פלסטיק, על גבי שידה, היא לכאורה בחירה חסרת מודעות, שנעשתה משיקולים כלכליים, אותה נטלה שנרכשת בזול, אבל יש בה אמירה הרבה יותר גדולה על א-עיצוב. על בחירה שלא לבחור. הרי גם אותה נטלה יכלה להופיע כהידור מצווה מכסף, או מקרמיקה, כפי שניתן למשל לראות בגביעים לקידוש. ואולי הפעולה היומיומית משוייכת לסדרת פעולות שנתפסות כפשוטות יותר, וככאלה, ניתן לבחור עבורן כלים יומיומיים, אותם כלי פלסטיק המזוהים כפריטים לייצור המוני.

עוד על הספריה ניתן לראות פריטים המיוצרים במיוחד עבור המגזר החרדי. אחד הפריטים המעניינים הוא הגלאטמוביל. ייצור מיוחד של משחק פליימוביל המותאם למגזר החרדי. בובות לבושות ומאובזרות כדמויות חרדיות, ומצבים משפחתיים המאפיינים מצבים אופייניים למשפחה חרדית. אבא של שבת, ביקור אצל הסבתא, שולחן שבת (משפחת שפילמן) וכן הלאה.

ולבסוף, התייחסות לשימוש שונה שנעשה בפריטים קיימים, כמו מספרים את האופן שבו אנשים מוצאים בדרכים יצירתיות שימוש מחודש באובייקטים קיימים, וכאן ניתן למצוא את הבייביליס, אובייקט שהכינה מרסל תהילה ביטון, והוא מוצג יחד עם כיפה כדי להראות שהשימוש בו מתרחש דווקא על ידי בנים המסלסלים את הפאות שלהם. או מחסה מיידי, מיצב נוסף של ביטון המחבר שקית ניילון עם כובע, פעולה אופיינית המגנה על הכובע, כשאין בהישג יד כיסוי מותאם השומר עליו.

פתקי הספריה ממוספרות, ומקוטלגות, ומייצרות אריכיון. מתייחסות לאלמנט האיסוף, ומרפררות על פרטי יודאיקה, ועם זאת, עוסקות ומתייחסות לפרטי יומיום, כמו המשך של המזרקה של דושאן. אותו מקום המבקש להתבונן על חיי היומיום, ועל הפשטות שבהתהוותן, כדי ללמוד כיצד אלו חיים, ומה החפצים מספרים עליהם.

לסיום, הספריה התורנית מבקשת לקרוא תיגר, ועם זאת להתבונן על אותו, "ארון הספרים היהודי", דרך הצבה ספרייתית, מבנה הספריה מתחיל ממבנה סטנדרטי, ומפרק אותו, הזרועות העומדות חזקות, יציבות, שומרות על מבנה קבוע, ואילו הזרועות הרוחביות, מתפשטות, נעות, ומשתנות בהתאם לצורך ולצורה. מטרת הספריה היתה להתכתב עם אותו ארון ספרים יהודי קלאסי, הנמצא בכל בית יהודי דתי, ובהכרח חרדי, ולתת לו פרשנות אחרת, עכשווית יותר, בודקת ומותחת גבולות.

בייביליס, מרסל תהילה ביטון, 2018

עבודת נגרות של עליזה אשכנזי, סדנת נגרות ביתא, ירושלים

הקמות. עבודות של אניעם דרעי

מחסה מיידי| מרסל תהילה ביטון | 2018

באדיבות גלאט פליי


61 צפיות0 תגובות

הרבה אנשים חושבים שעיצוב הוא מקצוע חיצוני. אבל האמת היא, שעיצוב הוא התהליך כולו שבו עוברות המחשבות שלנו מהתכנון ועד הביצוע. וככזה, יש ערך למחשבות הפנימיות, בדיוק כפי שיש לתוצאות החיצוניות. עד כדי כך, שמה שהונח שם במחשבה הראשונית, יראה החוצה בתוצאה הסופית. לכן כל כך חשוב להקשיב לרצונות שלנו, ולהבין טוב טוב מה אנחנו מבקשים מהחלל שלנו להיות. ממש להיות מחוברים לתחושה הזאת, ולא לחשוב שאפשר לזייף בדרך, ולכסות על פגמים שהתגלו. אפשר לראות את זה במספר דרכים, הגדרת צורך. צורך שהגדרתם אותו כחשוב, ונתתם לו מקום, יהיה נוכח לאורך כל הדרך, וכשהחלל יהיה מוכן, הוא ימשיך ויתקיים.

ערך שנתתם לו חשיבות. למשל, שלווה, או שמחה, ערכים שמלווים את התכנון, הן בפן החיצוני, והן בתהליך העבודה ישפיעו לכל אורך הדרך, ויתגלמו בתוצאה הסופית. סגנון, מה שטועים לחשוב שהוא חיקוי של סגנונות חיצוניים מתקופות עיצוב שונות, הוא למעשה טעות. בשום מצב, אי אפשר לחקות סגנון שהיה מקובל בזמן אחר ובמקום אחר. אפשר "לצטט" אלמנטים מתוך תקופה, ולהשתמש בזה כאמירה עיצובית שלכם בחלל. אבל אי אפשר לתכנן מקום שיראה כמו, גם אם כל הרהיטים ייובאו מסקנדינביה, החלל לא יהיה סקנדינבי. הוא ישאר ישראלי. ולכן חשוב כל כך לעבוד עם חומרים מקומיים, ולהישאר אותנטיים למי שאתם. כי רק כך אתם מייצרים חלל שמותאם לצרכים שלכם, ולמקום שבו אתם נמצאים. חלל משקף את מי שאתם, ומה שיש לכם בחלל הפנימי יתגלה בחלל החיצוני, ולכן כדאי טוב מאוד לבחור את האלמנטים הפנימיים שחשוב לכם להוציא החוצה, ולממש אותם בחלל. כי מה שתממשו בחלל, יהיה סימן, שיקוף למה שאתם ממשים בחיים. זכרו שבחלל שלכם יש הרבה מעבר לשלושה תמונות שאתם תולים מעל המיטה, ולצבע שאתם בוחרים לשטיח. אלו רק חלק ממסרים שאתם מעבירים לעצמכם, או למי שנמצא סביבכם. וחשוב, שתשמרו על הייחודיות שלכם. וזה סגנון. סגנון הוא הדרך שבה אתם עובדים, פועלים. "סטייל" היא אמירה שמייצרת מציאות בה יש אנשים שיש להם, ואנשים שאין להם. אבל אם תעמיקו מחשבה, תבינו שכל פעולה של בחירה בחלל, היא פעולה עיצובית. ואין דבר כזה "בית מעוצב" ובית "לא מעוצב". כל הבתים מעוצבים, השאלה היא איך חשבו עליהם, איך תכננו אותם, ומה רצו להגיע.


11 צפיות0 תגובות

הי חברים.

פעמים רבות אני אומרת לכם שאין דבר כזה "סגנון" כמו שאתם מחפשים.

הפעם אני רוצה לקחת אתכם למסע בן 2000 שנים, ולהתחיל לחפש מה כן יש לנו בסגנון של עיצוב פנים.

הנקודה מתחילה בעיצוב בתי כנסת מתחילת האלף הראשונה. בית המקדש חרב וארץ ישראל נראית פחות או יותר כפי שהיא נראית היום. יש כאן יהודים. חלקם דתיים יותר, חלקם פחות. יש כאן מקומיים. בני עדות אחרות. ויש כאן תרבות יוונית-רומית, שהיא האימפריה הגדולה של המערב שמשפיעה ומחלחלת בכל מיני דרגות. נחושת לא היה אז, וגם לא ברזל. ואת בית הכנסת היו בונים מאבן ופסיפס. את העיצוב היו בוחרים לפי דגמים קיימים שהיו מצויים בשוק (ממש כמו היום) והיו בנאים/מעצבים שהיו אחראים לעצב את המקום. לא ידוע מי עיצב כל בית כנסת, כי זה לא היה רשום. אבל הדגמים המיוחדים היו מופיעים בכל בתי הכנסת בוואריאציות כאלה ואחרות. מה היה סגנון עיצוב הפנים של בתי הכנסת בארץ בשנים הראשונות? ניכר שהתשובה היא מורכבת. ראשית, משום שלכל בית כנסת היתה אינדיקציה קצת אחרת, וככל שבתי הכנסת היו שייכים לקהילות עשירות יותר ופתוחות יותר לעולם הרחב, כך עיצוב בית הכנסת היה עשיר יותר ומפואר. אין לנו מושג איך נראו הבתים שלהם באותה תקופה כי לא נשאר תיעוד. בית המקדש כידוע היה בסגנון רומי-יווני, אבל את בית המקדש הורדוס בנה, ככה שבתי כנסת הם הרבה יותר רלוונטים לדיון פה כאז כן היום. מישהו היה צריך לבנות אותם, וכשבונים צריך לחשוב על סגנון, וכשצריך לחשוב על סגנון פונים למעצבי הפנים, והם, עושים כרצונם, או כרצון הלקוח. הדבר המעניין הוא שהלקוח, כלומר מנהיגי בית הכנסת, רבנים, או אנשי קהילה לא התעניינו יותר מידי בסגנון העיצוב של המקום. לבד מההנחיה שיהיה "יפה" או "מפואר", לא ניתנה שום הנחיה סגנונית (אני יודעת שאתם יכולים לאמר- הארון קודש פה, הבימה שם, אבל אלה לא הנחיות עיצוביות, אלא הנחיות ששייכות להגדרת הצרכים של המשתמש במקום. הגדרות סגנוניות הן האופן שבו הצורות, הצבעים והשפה של המקום מתעצבים לכדי אמירה אחת), ובכל זאת יש מקום לעצב באיזה אופן.

ברשותם אתמקד בעיצוב הפנים, למרות שיש גם מה להגיד על סוג המבנה ושיוכו.

מבני בתי הכנסת היו פשוטים באדריכלותם, אך היו משופעים בפסיפסים שקישטו אותם. אם תרצו - הטפטים של פעם. אותם דימויים (גרפיים או סמליים ממש) שקישטו את המקום היוו סמל ליופי של בית הכנסת.

למעשה, אותם דימויים גרפיים שהיו מונחים על הקירות, הריצפות (ואולי גם התקרות, רק שרובם נהרסו, ככה שאין וודאות) היו לקוחים כפי שציינתי קודם מ"קטלוג" דוגמאות שהיה נפוץ אצל אמני פסיפסים, וכל בית כנסת בחר את הדגם שרצוי לו.

אכן, הדגמים היו משופעים בתכנים דתיים. אריות, נשרים, כבש, בהקשר היהודי.

דוגמאות צימחיות או גיאומטריות.

וטקסטים מהמקורות לשימוש, קישוט או חיזוק האמונה הדתית.

אך האופן שבו עיצבו את הדמויות היה דומה לזה הנעשה בסביבה. ובהתאמה למעמדו של בית הכנסת. אם בית הכנסת היה עשיר ומכובד, עוצבו הדמויות כמו דמויות רומיות, ובהקשר היהודי.

אם בית הכנסת היה פשוט, או מקורב לתרבויות המקומיות (ואולי בנו אותו פועלים ערבים?) היה בסגנון המקומי. וכן הלאה.

עד כדי כך שהיה מצוי בבתי הכנסת דמותו של אל השמש, הליוס, המופיע (יש אומרים) כדימוי ל"שמש" או לכוח החיוני בעולם במרכז גלגל המזלות. האם זה יהודי? ישראלי? לא ברור. אבל זה אחלה קישוט, וכולם משתמשים בזה. מה הבעיה להוציא מזה את ה"תוכן" ולהשתמש בצורה. ריקון התוכן מהצורה היא התופעה היחידה שהיהודים דבקים בה כבר 2000 שנה (אולי יותר?) משום שהמשמעות של הצורה אף פעם לא נראתה להם מספיק חשובה. אם אדם הוא בעל בחירה, הוא לא יתן ל"משולש" להשפיע עליו, כפי שתפסו בתרבויות אחרות, בנצרות, שהשתמשה באמנות ככלי להעברת מסרים, או ביוון העתיקה שם ראו בהרמוניה ובצורנות ערך רוחני גבוה ואסתתי. אם כן אם נרצה לדייק את הדברים האלה ולסכם נוכל לאמר שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להגיד על ה"סגנון" של ארץ ישראל, הוא שאין לנו סגנון, ובכוונה או שבלי משים, לא בחרנו לנו אחד כזה, כי התרבות שלנו היא כזו שלא רואה חשיבות בצדדים החיצוניים של החיים. לפחות לא באופן מוגזם מידי.

האם זה טוב?

האם זה ישתנה?

אין לי מושג.

חזית מקדש הפרתנון באתונה מאה 5 לפנה"ס באדיבות ויקיפדיה

בינתיים נראה שהמציאות מזמנת לנו את אותו הדבר.

הכיסא משוודיה, הריהוט מסין, הריצוף מנצרת והעיצוב מאמריקה.

שבת שלום :)


23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

  • Facebook Basic Square
  • Instagram Social Icon
  • Pinterest Social Icon

CHEN HORAK | design for people | home and interior design |10 Ein Gedi St. Givatayim| henhorak@gmail.com | 0722-110-188 | 054-777-28-96all rights reserved

bottom of page